‪...‬טוען
 

צבי זיבל

בן שרה ואברהם, נולד ביום י"ב בכסלו תרפ"ו (29.11.1925) בתל-אביב ובה עברה עליו ילדותו. את ראשית חינוכו קיבל ב"חאן" העירוני הגדול שברחוב בוגרשוב ואחרי-כן בבית-הספר "תל-נורדוי" ובכפר-הנוער בן שמן.

בהיותו בן תשע נסע עם הוריו לביקור בחו"ל וחזר מלא רשמים. עם שובו למד בבית-החינוך לילדי העובדים והצטרף לתנועת "המחנות העולים", בה התחנך לאהבת הארץ, המלאכה והטבע. בסיימו את בית-החינוך שאף לעסוק בחקלאות ונתקבל לבית-הספר בגבעת השלושה. באותו זמן נתעוררה בו נטייה מוסיקלית והוא החל לפרוט על פסנתר ולנגן בחליל ובגיטרה.

כבן 18 הצטרף לפלמ"ח ועבר עימו את כל לבטי המחתרת ותקופת המאבק: השתתף בהתקפה על מחנה המשטרה הבריטית בשרונה ובפעולות לקראת בואה של אוניית המעפילים "וינגייט", וישב במעצר בירושלים ובמחנות לטרון ורפיח. במשך הזמן סיים קורס מ"כים והגיע לדרגת מפקד-מחלקה בפועל.

יום אחד בא הביתה וסיפר כי נבחר לאימוני טיס. "רק ל-50 שעות טיסה נבחרתי" - סיפר לאמו המודאגת. אחרי 50 השעות באו 100. פרצה מלחמת העצמאות וצבי, שהיה מראשוני יחידת הטיס של הפלמ"ח, יצא עם מטוסו לקרב. מטוסים של ממש עדיין לא היו בישראל, ובמטוס הקטן והפרימיטיבי, שכונה "פרימוס" על-שם הרעש שהיה משמיע, היה ממריא בקו תל-אביב-גוש עציון ומצניח לשם תחמושת, תרופות, מוסר הוראות, מעודד וחוזר.

היו אלה ימי אושר וזוהר לצבי, שכונה בפי חבריו-אוהביו צ'יבי. הוא יצא אל טיסות המבצעים ללא היסוס ופקפוק ומילא כל משימה שהוטלה עליו: הטיל ציוד בהרטוב ובכפר אוריה, סיפק מים ליחיעם, פעל במטה "נחשון" בשעת פריצת הדרך לירושלים, ושימש עם מטוסו "עיניים" לכל שיירה שהבקיעה לה דרך אל הבירה. הוא שגילה ראשון את מקום בסיסי התותחים של האויב שהפגיזו את ירושלים. בית ג'וברין, פלוג'ה, טול-כרם, קלקיליה, רמאללה, שועפט, סאסא, פיק, קוניטרה, בית אשל - אלה הם פרקים במסכת הגבורה של הטייס העברי הצעיר, ביומן המבצעים של צ'יבי.

צבי ראה בנפול גוש עציון ויכול היה להגיש במטוסו עזרה מועטה בלבד. בקומץ פצצות פרימיטיביות ובכמה מחסניות ברן עשו הוא וחבריו מאמץ נואש להושיט עזרה למגיני הגוש ולהדוף את השריוניות שבשערו. ביום האחרון להתגוננות טס מעל לגוש ומטוסו נפגע. צבי המשיך בפעולה גם לאחר שנפצע ועורפו שתת דם. כשסיים להטיל את הפצצות והקשר עם המגינים נותק, חזר לבסיסו ובמטוסו - 14 פגיעות מכדורי האויב.

לאחר שמילא זמן-מה תפקיד מפקד שדה תעופה אי-שם בארץ, נשלח להשתלמות בצ'כוסלובקיה וחזר אחרי חודשי-לימוד אחדים ישר אל שדה הקרב בנגב.

שבוע לאחר שובו, ביום כ"ו בכסלו תש"ט (ה-28 בדצמבר 1948), בעת מבצע 'חורב' ערך טיסת-סיור מעל לעוג'ה אל-חפיר ונחת כדי להגיש עזרה לטייס שהיה איתו בפעולה. עם המריאו הותקף על-ידי ארבעה מטוסי-קרב מצריים מדגם "ספיטפייר" ולא הספיק להגביה טוס כדי לתמרן בקרב. צרור שפגע במטוס שם קץ לחייו ולחיי הסייר שהיה איתו. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנחלת יצחק. אחרי נופלו הוענקה לו דרגת פקד-טיס (סגן).

"אות-הגבורה" שהוענק לו לאחר מותו ניתן על מעשה-גבורה בטיסה לבן שמן. צבי יצא משדה דב הוז להוביל אספקה ותחמושת לבן שמן הנצורה. אותה שעה ריתקה אש האויב את מגיני המקום לעמדות. הוא נחת במסלול הצר ללא כל עזרה והעביר את האספקה והתחמושת למקום-מבטחים. כל זאת עשה בהיותו חשוף לאש האויב, שהתגברה ומנעה ממנו כל אפשרות לשוב אל המטוס. לפי הצעתו העמיסו אנשי המקום שקי חול על טרקטור והוא הסיעו והעמידו לפני המטוס, כמחסום לאש האויב. צבי הצליח להפעיל את המנוע אשר כבר היה נקוב בכמה כדורים, קפץ לתוך המטוס וחזר בשלום לבסיסו. כל המאמצים העל-אנושיים האלה עשה כדי להציל את המטוס, ביודעו מה מעטים היו המטוסים ומה רב היה ערכם במלחמת העצמאות.

דברים שנכתבו לזכרו

גבורתו

כשפגשתיו לראשונה, כבר היה לוחם ותיק; עלם צעיר, כלפי חוץ כמוהו ככל סטודנט בן גילו בארץ מארצות העולם — תוסס ועליז ורודף הרפתקאות, אולם בחובו נשא את להט האמונה ורצון המעש של הטובים בבני הפלמ"ח; את הנכונות לעשות הכל, לסכן הכל למען החבר ולמען המולדת, ואת רוח ההקרבה שחושלה בלילות על שפת ים שוממה — מפגש לספינת מעפילים — ובימים של עוצר וחיפושים, ימי המאבק בשלטון הבריטי.

כשפגשתיו, כבר לא היה, למעשה, עלם כלל. מתחת למעטה רוח הלוחמים נתערטל החייל ואיש המחתרת שבע הנסיון. אמונתו של צ׳יבי ומאוייו כבר לא היו כשל עלם צעיר, אף הרפתקאותיו לא היו כלל הרפתקאות נעורים. הוא חונך וטופח לחיים של יצירה, תוך מאבק לחיים ולמות; הוא עמל ליצור, תוך הכרה מלאה כי המאבק הוא מנת חלקו, כי המאבק חייב לשמש שילומים ליצירה, וכי עתידו, ואולי חייו, נועדו להיות קרבן על מזבח מאבק זה ואת ייעודו שלו ביצירה, ביצירה שבמאבק, ראה בתעופה העברית. היה ממתי מספר בעלי החזון שבעצם ימי המנדט ושלטון ההגבלות האמינו במוחשיותו של כוח מחץ אווירי יהודי אמיתי. היכן שאבו אמונה זו ומאין ינקו את החזון? איני יודע. המציאות לא הייתה מעודדת, כיון שניכר היה רישומה של עניבת החנק הבריטית בשטח התעופה העברית יותר מבכל שדה אחר. לאותם שנחלצו אז למשימת כבוש האוויר, הייתה זו פרשה מפרכת של אכזבות, אפס אונים ומפח נפש. מעטים היו הטיסות הממשיות, חטופים — האימונים שעברום, והנסיון התעופתי שרכשו - היה דל ועני. ועם מלאי מצער זה של הדרכה והכשרה, שכל חיל אוויר אחר בעולם לא היה רואה בו אפילו השלמת השלב הראשון באימונו של טייס - יצאו צ׳יבי וחבריו לבצע את המסוכנת שבכל המשימות המלחמתיות — טיסות מבצעים.

בתקופה הארוכה שעשינו ופעלנו יחדיו, לא גילה צ׳יבי מעולם שמץ של היסוס ופקפוק בעת מילוי תפקידו. צ׳יבי היה מחלוצי הצלמים העבריים, הוא הטיס מזון ותחמושת לכפר עציון; הטיל ציוד בהר טוב ובכפר אוריה וספק מים ליחיעם. צ׳יבי סופח למטה נחשון—הראל למן יומו הראשון של מבצע פריצת הדרך לירושלים, ועם מטוסו היה לעינים ולמורה דרך לכל שיירת ענק שהבקיעה דרכה לבירה. היה זה צ׳יבי אשר גילה את מקומם של ראשוני התותחים שהפגיזו את ירושלים. הוא היה מאחרוני הטייסים שפעלו מעל גוש עציון. בקומץ פצצות פרימיטיביות ובכמה מחסניות ברן עשו הללו מאמץ נואש להושיט יד למגיני כפר עציון ולהדוף את הטנקים שבשערו.
בית ג'וברין, פלוג׳ה, טול־כרם, קלקיליה, רמאללה, שעפאת, סעסע, פיק, קוניטרה — מהוות - קטע בנתיב חייו של חיל האוויר הישראלי; פרקים במסכת הגבורה של טייס ישראלי, שמות מתוך יומן המבצעים של צ׳יבי.

מרביתם של טייסי הפרימוסים היו אורחיו הקבועים של מסלול העפר בשיפולי הכפר בן-שמן. היה זה עורק החיים היחידי שנותר לנקודה עם כיתורה, דרכו שפעו מזון, נשק ותחמושת למגינים שבלב הישוב הערבי, ואשר באמצעותו פונו מהמקום הילדים, הזקנים והפצועים. משך חודשים ארוכים היה גורלה של בן-שמן צפון בכברת קרקע זו שבחיק שדות הקמה, וכברת הקרקע לא הכזיבה, אלא שלא תמיד היה הדבר פשוט כל כך. חדיתה השכנה לא תמיד הסבירה פנים לאורח. תמהני אם שכח מי מהטייסים כפר מטיל אימה זה שרבץ בשולי מסלול הנחיתות.
סבורני, שלא; ודאי לא שכחוהו אלה שאזניהם קלטו את זמזום הכדורים סביב מטוסם עד הגלישה הסופית למסלול. הנחיתה חייבת היתה להעשות בדיוק מעל הכפר, לא הייתה ברירה אחרת; ודווקא אז, ברגעים המסוכנים ביותר, עת מהירות המטוס קטנה וגבהו מועט, היה נשמע אותו זמזום מטריד.

מסוכנת יותר הייתה התקפת היריות בפרק הזמן שבין נחיתת האוירון על הקרקע ומעצרו, עת כושר תמרונו אפסי; וכך היה המעשה עם צ׳יבי. הוטל עליו להיענות לקריאה דחופה מבן-שמן ולפנות ממנה פצוע אנוש שרק ניתוח מהיר עשוי היה להציל את חייו. מסר כדורים מחדיתה ניתך עליו מיד עם נחיתתו. במקרים דומים היו הטייסים קופצים מהמטוס ומסתתרים בתעלה עד שברן הנקודה השתיק את התוקפים, אולם הפעם לא הייתה שהות לכך — את הפצוע היה צורך להעביר מיד. תחת מטר אש קפץ צ׳יבי מהמטוס ועלה על מושבו של טרקטור שעמד בקרבת המסלול. במחסה זה אסף צ׳יבי את הפצוע והעבירו לתוך המטוס. המנוע החל שוב בפעולתו והמטוס נטש את מקומו, עת כדורים נתזים סביבו ופולחים את כנפיו. היו אלה שלושה רגעי נצח.

כיצד לא נפצע צ׳יבי אותו יום, לא הוא ולא הפצוע שהסיע — זאת לא הבין איש. והוא — לא זו בלבד ששתק ולא הביע מלה אחת על גודל פעלו, אלא אף תמה על ההתפעלות שגילו אחרים למעשהו.

צבי נפל כפי שחי — תוך מילוי תפקידו, וכדרך שחי כן יזכר על ידי חבריו, כאחד מבחירי הנוער שהקימו מתוכם דור זה וארץ זו.

גדעון

פעולתו בגוש עציון

עם מתן אות הגבורה לצבי זיבל ז"ל עבור פעולתו האמיצה בבן שמן, נזכר אני בפעולה אחרת של צבי, בה הייתי עד לאומץ לבו ומנהגו למלא את תפקידו בשלמותו, ללא התחשבות בסכנות האורבות לו.

היה זה במאי 1948. התקפת הלגיון הערבי ואלפי הערביים המקומיים על גוש עציון הגיעה לשיאה. לפי הידיעות המועטות שקבלנו בבוקר ההוא, התברר לנו כי כפר עציון נפל וכי מגיני הגוש ממשיכים להתגונן ב־3 משלטים שונים בסביבה. (היה זה יום אחד לפני נפילת הגוש).
כל הפיקוד הגבוה נהרג או נפצע והקשר בין המשלמים לקה, מפאת החוסר במצברים למשדרים. שדה התעופה במקום היה כבר אותו זמן בידי האויב.

בשעה 11:00 עמדו שלושה "אוסטרים" מוכנים לטיסה לגוש. המטרה הייתה משולשת:

  1. הפצצת כוחות האויב. ידענו אמנם כי הפרימוסים לא יוכלו להכריע את גורל הגוש, אך היה זה הסיוע היחידי שיכלנו להעניק למגיני הגוש ושהיה בכוחו, אם כי לזמן קצר בלבד, לרתק ולעכב את התקפת הלגיון; ומה יקר היה הזמן בימים ההם
  2. הצנחת מצברים עבור המשדרים.
  3. התקשרות מטוח קצר עם מגיני הגוש לשם קבלת פרטים על המצב, נתינת הוראות והענקת שרותים שונים. (דבר זה היה מתפקידי).

בהגיעי לשדה התעופה, קבלתי את ההוראות האחרונות בענייני הקשר והפעלת הפצצות ונכנסתי למטוסו של צ׳יבי שהיה מפקד הטייסת.
כעשר דקות אחרי ההמראה הסב צ׳יבי לפתע את תשומת לבי לדבר מה בחוץ. תחילה לא הבינותי את כוונתו, אך עד מהרה הבחנתי בשני ספיטפיירים בריטיים שסובבו אותנו. היה זה בימים האחרונים לשלטון הבריטי בארץ. טיסתנו הייתה, בלתי חוקית וקני מכונות הירייה של ה'ספיטים' ערערו במקצת את בטחוננו. התקשרתי מיד עם הבסיס וקבלתי הוראות להמשיך בטיסה לקראת המטרה, אך לא להיכנס לפעולה כל עוד האווירונים הזרים בקרבתנו. מטוסים אלו ליוו אותנו כעשר דקות ולפתע נעלמו מעינינו.
עם התקרבותנו למטרה הצלחתי להתקשר עם המגינים, להודיע להם על בואנו ולקבל פרטים על מצבם. הם הזהירו אותנו מאש האויב ואמנם, מיד בהגיענו מעל למטרה, נתקלנו במטר יריות בלתי פוסק. תוך דקות מספר חדרו 3 קליעים לתוך האווירון, אך לא פגעו בנו. צ׳יבי שנה בתדירות את כיוון הטיסה כדי לא לשמש מטרה למכונות הירייה שפעלו נגדנו ושעלו במספרם לעשרות, אך הצליח בכך רק באופן חלקי, מאחר שכושר התמרון של ה'פרימוס' קטן וטיסתו איטית. התחלתי להטיל את הפצצות לפתע שמעתי נקישת קלע נוסף שחדר למטוס דרך השמשה השמאלית וראיתי את צ׳יבי צונח קדימה ועורפו מתמלא דם. הכדור עבר בינינו ושרט את ערפו. מיד חבשתיו בתחבושת אישית. על אף פצעו והדם הרב שאבד, המשיך צ׳יבי לטוס מעל למטרה 15 דקות נוספות, תוך מטר אש בלתי פוסק מצד האויב, עד שגמר להטיל את מטען הפצצות כולו וסיים את פעולות הקשר עם המשלטים המבודדים. פני צ׳יבי החווירו מרוב מאמץ, אך הוא הצליח להחזיר את המטוס בשלום לבסיס. ספרנו אח״כ 14 פגיעות באווירון.
כזה היה צ׳יבי ־ בכל פשטותו ידע תמיד למלא את תפקידו עד תומו, מבלי לערוך חשבונות על יחסי הכוחות בינו לבין האויב, עד לפעולתו האחרונה בה נפל.

בנימין מגן

Menu

This is just a sample menu - edit it


arrow Home Page
arrow Last changes
arrow Forums
arrow FAQS
arrow ...