‪...‬טוען
 

פלטיאל מקלף

סגן-אלוף (מיל') פלטיאל מקלף

פלטיאל מקלף נולד וגדל בירושלים, אביו ליש היה הילד הראשון של מטולה ואימו מרים הגיעה ארצה כחברת ה"שומר הצעיר" מפולין.

בשנת 1929, במהלך מאורעות תרפ"ט, נרצחו סבו, סבתו שתים מדודותיו ודודו. הניצול היחידי מהמשפחה שהספיק לקפוץ מחלון הבית במושבה מוצא ולהמלט, היה בן–דודו, מרדכי מקלף, לימים הרמטכ"ל השלישי של צה"ל, שעבר לגור איתם.

כתלמיד תיכון השתתף בפינת הנוער של רשות השידור המנדטורית ועם סיום לימודיו הצטרף לרשות השידור ועבד בה כטכנאי וככותב תוכניות באנגלית. במקביל ניסה פלטיאל להתגייס לחיל האוויר המלכותי הבריטי, אך ניסיונותיו כשלו מאחר שהיה רק בן 17 וכאשר התבקש להביא אישור מהוריו הם סירבו בתוקף.

לקראת תום מלחמת העולם השנייה הגיע אל שגרירות ארה"ב ונאמר לו כי אין אפשרות לקבל ויזות לארצות הברית. פלטיאל התעקש שיכניסו את שמו לרשימות. לאחר מספר דחיות מצד השגרירות האמריקאית הוא קיבל לבסוף ויזה של מחיה ולימודים בארצות–הברית.

ב–1947 הוא מתחיל את לימודיו באוניברסיטת MIT כאשר במקביל עבד במספר עבודות על–מנת לפרנס את עצמו. כחבר ה"הגנה" שימש כמאבטח של מספר אישים כמו עזר ויצמן ומשה שרת.

באותה עת הגיעו בקשות דחופות מדוד בן–גוריון, לאמן צוותי אוויר עקב התגברות החשש שצבאות ערב יתקפו את המדינה. ממשרד ה"הגנה" בניו–יורק פנה אליו טדי קולק וסיפר לו על קורס–הטיס המחתרתי שעתיד להפתח בבייקרספילד קליפורניה. ללא היסוס ניגש פלטיאל למבדקים, עבר אותם בהצלחה, הפסיק את לימודיו ב–MIT והתחיל את הקורס.

בקורס שהחל בבייקרספילד בשנת 1948, היו שלושה–עשר חניכים בלבד. הקורס הועבר על–ידי ארבעה מדריכים מהצבא האמריקאי, ופעל במסגרת זהה לקורסים של צוותי–אוויר אמריקאיים בזמן מלחמת העולם השנייה, שמטרתם הייתה 'לייצר' כמה שיותר טייסים בזמן הקצר ביותר. הקורס חולק לשלוש רמות:

  • שלב ראשוני - בו טסו החניכים על מטוסי PT-19 כשמונים שעות
  • שלב בסיסי - בו טסו על מטוסי BT-13 מעל מאה שעות
  • שלב מתקדם - בו טסו על מטוסי AT-6 מעט מאוד שעות, בשל העובדה המצערת שהיה רק מטוס אחד מדגם זה.


אחרי תשע שעות טיסה בלבד בשלב הראשוני העלה אותו המדריך פיט לטיסת הסולו הראשונה שלו. "הוא אמר לי 'יש לך עשרים דקות טיסה ואנחנו רוצים לראות המראות ונחיתות, לפחות שלוש מכל אחת'.

רק ארבעה חודשים ארך הקורס ופלטיאל כבר הספיק למצוא את בחירת ליבו שרה גוברמן, לימים אישתו ואם ילדיו. שניהם היו חניכים בקורס אשר במהלכו הלך והתהדק הקשר ביניהם. כשיום אחד החליטו פלטיאל ושרה שהם רוצים להנשא הם הגיעו למסקנה שמן הראוי להודיע על כך לאלינור רודניק, בעלת השדה ומי שעמדה מאחרי רעיון הקורס. אלינור ביקשה מהם לחכות לסיום הקורס וקבלת הכנפיים בכדי שהחתונה לא תפגע במאמץ הלימודי של שניהם. במקביל סיפרה אלינור להוריה על החתונה המתוכננת.

ביוני 1948 הסתיים קורס–הטיס והכנפיים הוענקו לחניכים באחד המשרדים על–ידי אלינור רודניק והמדריך הראשי. כמה ימים לאחר מכן השתתף פלטיאל במבצע הראשון שלו. בתור קצין ראשון. הוא קיבל קבוצה של מתנדבים קנדים ואמריקאים וערך מסע בברמודה, באיים הקריביים, פריז ורומא. זה גם היה ירח הדבש שלו עם שרה.

בסוף יוני 1948 הוצבו פלטיאל ושרה בטייסת א', לימים טייסת 100, בה טסו כשמונה גיחות ביום כשלכל גיחה משימה שונה מהקודמת לה ובהן גיחות של העברת תחמושת, טיסות הפצצה, תובלת אישים וטיסות צילום.

במהלך אוגוסט 1948 הלכו ונשלמו ההכנות למבצע 'עשר המכות'. ערב המבצע יצא פלטיאל עם מונטי גולדברג, צלם הטייסת, לגיחת צילום בכדי לצלם את עמדות האויב והיערכותו. סוכם שאת פלטיאל ומונטי ילווה הטייס בוריס סניור לאורך הקו עם מטוס הספיטפייר ויגן עליהם במקרה הצורך.

פלטיאל ומונטי המריאו מבסיס תל נוף במטוס הפיירצ'יילד, אשר הוכן במיוחד לביצוע צילומים אלה והמתינו לספיטפייר בנקודה שקבעו. אולם, לספיטפייר היו בעיות בזמן הנעת המנוע ובדיקתו התמשכה מעבר לצפוי. פלטיאל חישב את זמני הטיסה וכמות הדלק והחליט להמשיך ללא ליווי הספיטפייר כדי לא לאבד דלק.

"כשהגענו לאזור חאן–יונס נדהמנו. כוחות האויב היו פרוסים בשטח וכמות הכלים שלהם, לפי הערכה, הייתה כאלפיים כלי שריון, ארטילריה, נגמ"שים, משאיות ומה לא. בינתיים אנחנו נמצאים תחת אש נ"מ ואני מנסה לדווח על מצב הכוחות בשטח. במקביל לאש הנורית לעברנו הגיחו שני מטוסי ספיטפייר מצריים. הם עשו עלינו 'מספריים' כל הזמן ואני מתמרן בלי הפסקה בין פגז לפגז. לבסוף אזלו להם הפגזים והם לא הצליחו לפגוע בנו. מרחוק אני רואה את בסיס תל נוף, מרחק אווירי של 60 ק"מ, צפצוף מסב את תשומת ליבי ואני רואה שלחץ השמן מתחיל לרדת במהירות, כנראה מפגיעה של אש נ"מ.


בעוד המטוס דוהר מטה נזכרתי בגורל משפחתי במאורעות תרפ"ט. כנראה שכמו שקרה לרבים ממשפחת מקלף, גם אני הולך לסוף שלי.

לא ציפיתי לניסים ונפלאות. הקרקע התקדמה לעברי מהר מאד, סגרתי את כל מערכות החשמל כשלבסוף נעצר המטוס בשקט ובאלגנטיות".


הסכנה לא נעלמה וכשאש נפתחה לעברם מהגבעות הסמוכות, הם מיהרו לשרוף את סרט המצלמה יחד עם המטוס. כשניסו לחמוק לוואדי קרוב כדי לחמוק מהיורים ולשהות שם במשך הלילה, נפלו למארב של אנשי כנופיות אשר הכו אותם ללא הרף. פלטיאל הניף מטפחת לבנה כסמל לכניעה והאש פסקה. שותתי–דם, הובלו פלטיאל ומונטי לכפר דהריה. לראש הכפר סיפרו כי הם משקיפי האו"ם שסיירו באזור כחלק מתפקידם. זקני הכפר החליטו שיש להעביר את השבויים לנגבה אך כאשר הוצאו פלטיאל ומונטי מהכפר השתלט עליהם כח מצרי והוביל אותם למשטרת עיראק–סואידן שם הזדהו כקציני חיל–האוויר.

"זרקו אותנו לתא עד הבוקר. אמרתי למונטי שאם הוא נשאל שיגיד שטסנו טיסת ניווט. שישקר שהוא בדיוק עלה לארץ והזמנתי אותו לבוא לראות את הארץ מלמעלה ושלא יעז להגיד שום דבר אחר. בבוקר נלקחנו במשאיות למפקדה המצרית שבמג'דל, שם נחקרנו 12 שעות ברצף. עניין אותם לדעת כמה טייסות יש לנו, מיקומים, כמות מטוסים וכלי נ"מ. אז הכפלתי את כל הכמות שלנו, זה רק עזר להרתיע אותם".


לפנות ערב הועברו השניים לעזה, שם שהו כשלושה שבועות בצינוק נפרד.

ב–7 במרץ 1949 שוחרר מהשבי המצרי בעקבות הסכם 'רודוס' - הסכם שביתת הנשק עם המצרים, שנחתם ברודוס ב–24 בפברואר 1949. סעיפו התשיעי של ההסכם התייחס לשחרור שבויי המלחמה הישראלים, שנשבו על–ידי המצרים.

ב-10 במרץ 1949, שלושה ימים לאחר חזרתו מהשבי ומבלי שקיבל שום טיפול רפואי, נשלח יחד עם אשתו על-ידי מפקד חיל האוויר אהרון רמז, למשלחת צה"ל אל ניו–יורק לסייע במגבית.

לפלטיאל נודע כי לא יוכל לחזור לטוס וטיסותיו הופסקו, ולכן החליט להאריך את שהותו עם שרה בארצות–הברית וחזר ל-MIT להשלים את לימודיו. הוא סיים תואר ראשון ודוקטורט באלקטרוניקה כשהוא נמצא ברשימת המצטיינים של -MIT.

כאשר שב ארצה הוצע לו תפקיד בתחום הנדסת אלקטרוניקה.

ב–1964 השתחרר מחיל האוויר ומצה"ל כקצין האלקטרוניקה החילי. התבקשתי להקים תעשייה אלקטרונית ברמה המתאימה. החברה החדשה - "אלתא" הוקמה כחברת–בת של התעשייה האווירית. החברה התמחתה בתחומי ל"א, מכ"ם, קשר תעופתי ומערכות ממוחשבות תומכות.

Menu

This is just a sample menu - edit it


arrow Home Page
arrow Last changes
arrow Forums
arrow FAQS
arrow ...