‪...‬טוען
 

משה בוקעי

לא נמצא קובץ.
במבצע סיני היה סמל משה בוקעי טייס מטוסי פייפר בגף אילת של טייסת 100.


עם פתיחת המבצע הוצנח גדוד 890 של הצנחנים בפיקודו של רב-סרן רפאל (רפול) איתן ליד מצבת פרקר שבמעבר המיתלה והתחפר שם. קצין הסיוע האוירי שהוצמד לכוח שכח לקחת עימו את ספרי הצופן והתדרים של הקשר.

ב-30 באוקטובר 1956 נשלח משה בוקעי עם מטוסו על מנת להביא אל הכוח את ספרי הקוד. לאחר טיסה של שעתיים נחת בשעה 06:00 בתוך ואדי, כקילומטר מהכוח והספרים הגיעו ליעדם.

משה בוקעי מספר:

"לקח לי זמן רב למצוא את קצין הסיוע האווירי, השמש זרחה כבר והיום התחיל לעלות. רפול, שהיה מפקד הכוח, ביקש ממני לפנות פצוע ששבר את רגלו. הוצאתי את הכיסא האחורי של הפייפר ובמקומו הכנסתי את האלונקה. הסתייעתי ברופא, ד"ר אנקלביץ' ובחובש של הכוח. כדי לקבע את הרגל קשרנו את הרגל השבורה לרובה וסביבו כרכנו תחבושות. אני זוכר כמה קשה היה להכניס את החייל לתוך הפייפר הצר. מה גם שהוא בקושי זז.


נכנסתי למטוס, עשיתי שלום לכוח והתחלתי להמריא ואז, באמצע הריצה, אני רואה משהו מעלי. שני מטוסי MiG-15 ירדו עלי בצלילה ודפקו עם תותחים את טנק הדלק הימני שלי. הבנזין התפוצץ, נשפך עלי דלק בוער והתחלתי להישרף. ראיתי את המטוס ורק אחרי זה שמעתי את הפיצוצים.

עצרתי את המטוס הבוער כדי שלא נתהפך. פתחתי את הדלת וניסיתי לקפוץ החוצה, אבל לא יכולתי לזוז. שכחתי שאני קשור. ניתקתי את עצמי. כל הדלק מהמיכל ממש זרם לשלולית של אש מתחת לדלת. נתתי זינוק ראש כמו לבריכה בלי לראות מה יש שם. חטפתי מכה על הראש מאיזה סלע והתחלתי להתגלגל ולכבות את עצמי עם הידיים. הקפתי את המטוס מצד שמאל בעוד אני מכבה את עצמי ואז שמעתי את הצעקות של הפצוע ששכב בתוך המטוס. הוא שכב שם צמוד לאלונקה, בלי יכולת לזוז.

רצתי כדי להוציא אותו דרך הדלת, אבל לא יכולתי כי הכל בער. ניגשתי לחלון הפרספקס של המטוס מצד שמאל וקרעתי אותו. כיוונתי את הפצוע לכנף שמאל של הפייפר שעדיין לא בערה כיוון שלמזלי הרוח נשבה לכיוון כנף ימין. אני זוכר כיצד משכתי ומשכתי אותו עד שחצי גופו היה בחוץ. אז נוצרה בעיה: הרובה אליו היה הפצוע קשור נתקע בגוף המטוס. לא יכולתי למשוך יותר.

הרופא והחובש נפצעו גם הם מהפגזים ושכבו לא רחוק. צעקתי לכיוון הרופא שיבוא לעזור לי. רציתי שיחתוך לפצוע בניתוח את הרגל. חשבתי שעדיף להוציא פצוע בלי רגל מאשר להשאיר אותו שם להישרף. באותו זמן, הפצוע צעק והרופא ניסה להתקרב אלי, אבל לא הצליח. היתה לי סכין קומנדו. ניסיתי להחזיק את הסכין ביד אבל לא יכולתי כי הידיים שלי ניכוו. המשכתי להחזיק את הפצוע עד שהאש שרפה את התחבושת שקשרה לו את הרגל לרובה. הרובה נפל. משכתי אותו למעלה ובינתיים המיכל השני התפוצץ. בדיוק אז חילצתי אותו החוצה.


בוקעי והחייל הפצוע טופלו על-ידי חובש הגדוד עד שפונו מהמקום במטוס חילוץ יחד עם כל פצועי הקרב לאחר יומיים.

על מעשיו אלו זכה בוקעי לציון לשבח שהוענק לו ע"י הרמטכ"ל משה דיין.

בשנת 1973 הומר עיטור זה בעיטור העוז - עיטור העוז - משה בוקעי.

Menu

This is just a sample menu - edit it


arrow Home Page
arrow Last changes
arrow Forums
arrow FAQS
arrow ...