‪...‬טוען
 

אריה עוז

יש אנשים שכבר בגיל שש יודעים מה הם רוצים להיות כשיהיו גדולים. כך בדיוק היה עם הארי קלאוזנר בן השש, שהוחבא מפני הצורר הנאצי בכפר נידח בהולנד. ומבעד לצוהר בעליית הגג שבה הוסתר הוא הציץ במטוסי בנות-הברית שחלפו ממעל בדרכם להתקפות על גרמניה ובחזרה לבסיסם. כבר אז החלה אהבתו של הארי הקטן לימים אריה עוז- למטוסים ולתעופה, אהבה שלא התעמעמה עד עצם היום הזה, לאחר שנים רבות כקברניט בחיל באוויר הישראלי ובחברת אל-על.

לאחר שאחז בהגאי מטוסים במשך כמעט יובל שנים, פורש עוז בצניעות את סיפורו המופלא בספרו החדש "שמע ישראל – תשרי, חשוון כסלו", בהוצאת "אופיר ביכורים", שמעבר ל"סיפור אהבה" הוא גם סיפור של כוח רצון ושאפתנות, סיפור המממש תרתי משמע את האמרה – השמים הם הגבול.
זוהי תמצית הסיפור של עוז שמרגע שפרש כנפיים – לא הפסיק לעוף, שהשתתף במבצעים רבים בחיל –האוויר-כאלה שהפכו לספרים וסרטים ואולי גם כאלה שלעולם לא יסופרו, ושהיה חלק חשוב גם במסע שעשתה חברת – התעופה הלאומית של ישראל בדרכה להיות חברה חדשנית ומפוארת בין החברות המתקדמות בעולם.

"אני זוכר ילד בן תשע עומד על דרגש ומביט בהשתאות בלהקי המפציצים שחולפים מעל הבית בדרכם להפציץ בגרמניה. אני זוכר את הלילות כששמעתי אותם חוזרים, נאבקים להישאר באוויר למרות הפגיעות הרבות שספגו. אני זוכר שאותו ילד אמר לדודה הייצמא, "אני אהיה טייס". "בפלשתינה", הדודה הוסיפה. אני זוכר את מסדר הכנפיים, שמהלכו אמרתי לעצמי: הגשמת את הנדר, מעכשיו אתה טייס. התמסרתי למקצוע בכל לבבי, פרשתי כנפיים, בדרך היו הרבה צמתים...אבל תמיד נמצאתי בחברת אנשים שעזרו לי לנווט את עצמי בחזרה לנתיב ההתקדמות בחיים. בתוך לבבי, הכנפיים יישארו תמיד "פרושות"". (עמ' 298 – 299)

אריה עוז נולד בשנת 1936 בעיר Wuppertal שבגרמניה, בשם הארי ישראל קלאוזנר, הבן הצעיר במשפחה בת ארבעה נפשות: אביו, זאב שהיה הבעלים של ארבע חנויות נעליים, אמו, רוזה, אחותו, רות, שגדולה ממנו בשש שנים והוא. בליל הבדולח נבזזו חנויותיו של אביו ותכולת ביתם נהרסה. אביו נעצר וכששוחרר החליט לעלות ארצה, הוא הבין שעתיד המשפחה בגרמניה אינו מובטח. הוא עלה ארצה בעוד אשתו וילדיהם יוצאים אל עבר הולנד, שם נפגשו עם הדוד שהתגורר באוטרכט.

בשנת 1942 התקבלה בביתם הודעה: הם מועמדים לגירוש, על ידי הגרמנים, אל מחנה המעבר וסטרבורק (Westerbork). באותה העת הגיעה אל ביתם סטודנטית שהייתה חברת המחתרת, נל ון-דר ספק (Nel van-der Spek). היא הציעה לדאוג למקום מחבוא בעבור כל אחד מבני המשפחה.
האם סירבה להיפרד מהילדים: "גורלי – גורלם" אמרה, אך לאחר דין ודברים רבים, הבינה שאין מנוס מלהפריד בין הילדים וכך הועברו אל משפחת הייצמא (Haitsma) הפרוטסטנטית שהייתה בעלת חווה חקלאית בעיירה Zeist. לאחר שלושה חודשים גם אחותי הצטרפה לבית משפחת הייצמא על מנת להקל על בדידותי. אימי הוסתרה אצל הגברת Ketel Nel.
במשך היום אחותי ואני הוסתרנו בעליית הגג, רק בשעות הערב המאוחרות ובשעות הבוקר המוקדמות הורשנו לשהות עם יתר בני המשפחה ולעזור בעבודות החווה. כשנערכו חיפושים הסתתרנו בין קורות הגג, מתחת ללוחות העץ של הרצפה, שכוסו בשטיח שעליו הונחו שולחן וכיסאות.
בעליית הגג של משפחת הייצמא לא היו ספרים ולא משחקים, אך היו שני חלונות, האחד נצבע בשחור על מנת ששכנים לא יבחינו בנו והשני היה הצוהר שלי לעולם. ימים שלמים עמדתי על שרפרף והצצתי החוצה דרך החלון "שלי". באחד הימים שמעתי קולות מוזרים שלא הכרתי. רצתי לצוהר והנה להקת מטוסים חולפת בדיוק מעל הבית. במהירות ספרתי – תריסר מטוסים. "לאן הם טסים?" שאלתי את עצמי וחיכיתי לשובם. רק עשרה חזרו, היכן היתר?

"אני זוכר כל אלפית שנייה, המשפחה שמה אותי בעליית הגג, מבעד החלונות היה צופה במטוסים החגים בשמים"

מאז שמעתי עוד מטוסים רבים ובדמיוני ישבתי עם הצוותים במטוסים והייתי חלק מהם. באחד הלילות הביאו לאסם החווה טייס בריטי שמטוסו הופל. על אף שנשאר בחווה זמן קצר בלבד עד שנאסף על ידי אנשי המחרת, מראהו ומדיו נשארו חרוטים בזיכרוני עד עצם היום הזה.
ידעתי, ללא ספק, שגם אני אהיה טייס כמוהו.
לא טייס בריטי או אמריקאי, אלא טייס יהודי, חופשי, שלא מפחד יותר, שלא מתחבא יותר, אלא מתגלגל בשמיים חופשי, חופשי כמו הציפורים שחלפו ליד אשנבי בגג הבית. עם תום המלחמה, לפני שעזבתי את בית האיכרים היקרים ששמרו עלי, שאלה אותי הדודה "עכשיו כשאתה נוסע לפלסטינה, באיזה מקצוע תבחר כשתגדל? אולי רועה כבשים או נוהג בשיירת גמלים?"
"אני אהיה טייס", אמרתי וצעדתי זקוף וגאה בפעם הראשונה מבעד לדלת הכניסה.

באחד המקרים פתח הארי את החלון והשכנים קלטו אותו והלשינו לגסטאפו. מאותו יום, ובשל חשש להלשנות, שמו אותו בתוך גומחה בין קורות הפרקט שברצפה, ומצבו הנפשי הדרדר מאז.

בשנת 1945 המשפחה התאחדה ועולה ארצה באניית מעפילים. "נפלנו לתוך ההוויה הישראלית הפלשתינית. אומר עוז שעד גיל 10 לא הלך לבית ספר. (העביר במחבוא אצל משפחה הולנדית). בישראל אובחן כמפגר על ידי מנהל בית הספר שממליץ לשלוח אותו לבית מפגרים. אמו מוציאה אותו מבית הספר ושמה אותו "בהדסים".

"אמא הייתה חולה, אבא כל הזמן עבד ומצאתי את עצמי מסתובב ברחובות" אומר עוז. השנים במלחמה נתנו את אותותיהם על צורתו ועמדתו הפיזית, מה שגרם ללעג וקלס מצד ילדים. מורה ההתעמלות בתיכון בגימנסיה לקח אותו כפרויקט, ולימד אותו לשחות, לשוט ופיתוח גוף."

כך מצא עצמו הארי כשוער בנבחרת הכדורגל של "מכבי", ושהגיע שעתו להתגייס נאלץ לבחור בין אהבתו לכדור לבין הטייס. עוז בחר בטייס.

לאחר שהתאחדנו עם אימי איתרנו את אבי ובשנת 1946 עלינו ארצה. נדדתי בין מסגרות רבות, מנסה להשלים את פער השנים בהן לא למדתי, עד שהפכתי לתלמיד מצטיין שהתקבל לקורס טייס. בשנת 1956 סיימתי את קורס הטייס, אחד מתוך 11 שסיימו, מתוך כ-300 שהתחילו את הקורס. הרגשתי כמו מלך העולם.
עד שנת 1967 שירתי כמפקד טייסת בצה"ל, אז עברתי לעבוד באל-על ועם השנים, עד שפרשתי ב-2001, הגעתי להיות ראש אגף מבצעי אוויר, הטייס הראשי של אל-על. נלחמתי במלחמות ישראל, הטסתי מטוס במבצע "אנטבה" וגם במבצע "שלמה". כיום אני מרצה, חוקר תאונות אוויריות וכותב את האוטוביוגרפיה שלי שתוצא לאור בקרוב.
ב-1957 פגשתי את אשתי היקרה, בת שבע, ונולדו לנו שלושה ילדים. כיום יש לנו 7 נכדים, ויש לנו בית בישראל.

פעמים רבות אני תוהה מה היה איתי לולא המלחמה, ולעתים אני חושב שדווקא בגללה, דווקא בזכותה, התפתחתי כפי שהתפתחתי.

לאורך כל הדרך תמכו בי אנשים. בלי תמיכה לא הייתי מגיע למה שאני היום! מדגיש עוז. "אין דבר העומד בפני הרצון, שום תירוץ לא יכול להצדיק חדלת אישיים"

אריה עוז, נשוי לבת שבע ואב לשלושה. שני בניו הלכו בדרכו ושרתו כטייסים בחיל האוויר. משמש כחוקר תאונות אוויר בארץ ובחו"ל מטעם משרד התחבורה, ומרצה בפני תלמידים במסגרות החינוך העל יסודי וחטיבות הביניים על "סיפורו האישי וכוח הרצון". נכנס לספר השיאים של גינס כמחזיק שיא עולמי על הטסת 1087 נוסעים במטוס ג'מבו, וזכה בעיטור מטעם חיל האוויר האמריקאי על טיסות שביצע למען השלום וההומניות.



מקורות

  • "שמע ישראל" ספרו של אריה עוז. ניצול שואה מספר
  • מרכז אלה

Menu

This is just a sample menu - edit it


arrow Home Page
arrow Last changes
arrow Forums
arrow FAQS
arrow ...