‪...‬טוען
 

'שפריר 2' - פיתוחו והפעלתו של טיל אוויר-אוויר

מסמך זה הופק כפרסום פנימי במפקדת חיל-האוויר, ענף היסטוריה ומידע על-ידי משה וינברג, בשנת 1996
המאמר פורסם באתר חיל האוויר הישראלי

שפריר 2 - פיתוחו והפעלתו של טיל אוויר-אוויר

הפתעת המלחמה לגבי הטייסת היו טילי השפריר... הקפדנו לשגרם בנתונים והם הפתיעו בכושר ההשמדה שלהם. פגעו גם בזוויות צידוד גבוהות... גם לגבי טווחי שיגור היתה הפתעה, הופלו מטוסים בטווחים של 1500 מטר בגובה נמוך ובמהירויות מעל 600 קשר." (סא"ל יעקב גל, מפקד טייסת 'הצירעה', תחקיר צוות אויר למלחמת יום הכיפורים)

מבוא

באפריל 1993 הוכנס טיל אוויר-אוויר פיתון 4 לשירות מבצעי בטייסות ה-F-15 וה-F-16 של חיל-האוויר. טיל זה מאפשר לטייס ליירט מטרה מכל כיוון. יכולת מרשימה זאת לא הושגה יש מאין. קדמו לו שלושה דורות של טילי אוויר-אוויר (קצרי טווח עם ביות תרמי) אשר פותחו על-ידי רפא"ל למן סוף שנות ה-50:


במהלך פיתוחם בתהליך הדרגתי הושגה ההתקדמות הטכנולוגית שאפשרה את פיתוח "פיתון 4". ההצלחה המקווה לא הושגה בפיתוח הדור הראשון, שפריר 1, אך הערכתם של מפתחי הטילים מאז ועד היום היא כי לולא היוזמה וההעזה שבפיתוח דור זה, לא היתה מדינת ישראל מגיעה להישג המרשים בפיתוח "פיתון 4".

המאמר שלפנינו עוסק בשפריר 2 - הדור השני בפיתוח טילי אוויר-אוויר מתוצרת ישראל, ששרת את חיל-האוויר בהצלחה רבה בין השנים 1980-1969. כבר ב2- ביולי 1969, יום אחד בלבד אחרי שהטיל הוכנס לשימוש מבצעי בחיל-האוויר, הפיל באמצעותו סגן יעקב ר' מטוס מיג21- מצרי. בכך החלה מסכת הפלות מרשימה של מטוסי חילות-האוויר של מצרים וסוריה באמצעות שפריר 2: יותר ממאה מטוסים הופלו באמצעותו במהלך מלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים.

עקרונות תכנונו ופיתוחו של טיל זה לא היו שונים בהרבה מאלה שהנחו את תכנון ופיתוח שפריר 1. יתר על כן, בשפריר 2 לא שולבו מערכות חדשות שהיה בהם משום פריצת דרך טכנולוגית כפי שנעשה במהלך פיתוחו של שפריר 1. לפיכך מתעוררת השאלה מדוע הצליח פיתוח הדור השני אחרי כשלון קודמו. ננסה לעמוד כאן על סיבות ההצלחה בפיתוח הטיל שפריר 2. נתאר את השיקולים וההחלטות של הגורמים שהשתתפו באפיונו ובבחירת תת-המערכות שלו. עיקר הניתוח יוקדש למהלך הפיתוח של הטיל, לייצורו, לקליטתו בחיל-האוויר ולפעילותו המבצעית ממלחמת ההתשה ועד מלחמת יום הכיפורים.

מחקר זה מבוסס בעיקרו על מקורות ראשוניים הגנוזים בארכיון צה"ל, על ראיונות עם כמה מאלה אשר נטלו חלק מרכזי בפיתוח הטיל: ד"ר זאב בונן, ראש פרוייקט הפיתוח; סא"ל (מיל') פרופ' יוסף שנער שאפיין את הטיל וליווה את פיתוחו; ד"ר אורי פ', מהנדס האווירודינמיקה שהיה אחראי על ניסויי הפיתוח מטעם רפא"ל; ד"ר אברהם ד' מרפא"ל שהשתתף בכתיבת ספר הטייס; חיים ס' מרפא"ל שליווה את הפיתוח מראשיתו. כן נעשה שימוש נרחב בספר החשוב רפא"ל, בנתיבי המחקר והפיתוח לביטחון ישראל, (ת"א, 1981) אשר נכתב על-ידי מאיר (מוניה) מרדור, מנכ"ל רפא"ל.



אבנר פז, סא"ל
רע"ן היסטוריה ומידע

פרק א
משפריר 1 לשפריר 2

"אם כי שפריר 1 קידם את החיל ואת רפא"ל מבחינת כושר מבצעי וטכני, הוא אינו עונה על דרישות לחימה אוויר/אוויר. הידע שנאגר ברפא'ל יוכל לבוא לידי ביטוי בשפריר 2 אשר, אם לא יאכזב, יתן בידינו טיל א/א בעל תכונות סבירות." (סא"ל יואש צידון לסגן הרמטכ"ל יצחק רבין, 15 באוגוסט 1963)

התגבשות האפיון
טילי אוויר-אוויר הועמדו על סדר יומו של חיל-האוויר כבר בסוף שנות החמישים. במרס 1959 החל הפיתוח המעשי של השפריר ברשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל). הלל בר-לב עמד בראש הפרויקט. הפיתוח ארך כחמש שנים והסתיים ביולי 1964.
כעבור כשנתיים מתחילת הפיתוח, התברר שחלק מהנחות היסוד בתכנון הטיל היו שגויות ולכן הוא לא יעמוד בדרישות אפיונו כמערכת נשק. אומנם הקביעה כי "השפריר כמערכת נשק לא עמד במבחן הקבלה" נאמרה בחודש מאי 1964 לאחר שהטיל היה כבר כשנה בשירות מבצעי בחיל-האוויר, וההחלטה להצטייד ב200- טילי שפריר 1 נותרה בעינה; אולם מחשבות ראשונות על שיפור ביצועיו של השפריר הועלו ברפא"ל כבר בחודש מרס 1961, בשלב מוקדם של הפיתוח. עוד לפני שהסתיימו ניסויי הפיתוח, לפני שנחשף כושרו המבצעי הממשי של הטיל, העלה בר-לב הצעות לשפרו על-ידי הגדלת ממדיו: הקוטר מ11- ס"מ ל14- ס"מ, האורך משני מטרים לשני מטרים וחצי, הגדלת המשקל מ30- ק"ג ל65- ק"ג ומשקל החומר ההודף מ11- ק"ג ל30- ק"ג. השינויים יאפשרו שימוש במנוע רקטי חזק יותר שיגדיל את הטווח היעיל מקילומטר-וחצי לשלושה ק"מ בגובה נמוך, ומשלושה ק"מ לתשעה ק"מ בגובה של 35 אלף רגל.
החשש שפיתוח הדגם המשופר עלול להאריך את הפיתוח כולו ולדחות את שילובו המבצעי של השפריר היה הגורם העיקרי לדחיית הצעות בר-לב, כמוכח מדבריו של רס"ן יואש צידון: "ח"א זקוק לטיל אינפרא-אדום שעונה על דרישות האפיון הקיים, אך מוכן לקבל את הדגם בעל הבצועים הפחותים לאור הצרכים הדחופים". אף-על-פי-כן במרוצת שנת 1962 נערכו ברפא"ל כמה עבודות תכנון לשיפור הדגם הקיים, אולם הן לא באו לכלל מימוש.
בפברואר-מרס 1963 נערך בצרפת ניסוי הקבלה של השפריר בו נבחנה לראשונה יכולתו לפגוע במטרה מתמרנת. תוצאותיו המאכזבות קידמו את ההכרה באי-יכולתו של השפריר לענות על הדרישות המבצעיות של חיל-האוויר. אולם בהעדר חלופה אחרת, הוחלט שהשפריר ייקלט במערך היירוט של החיל בחודש מאי 1963 ובמקביל לקליטה יושלם הפיתוח ויוכנסו שיפורים בטיל.
מתוך הניסויים בחו"ל התברר שהשפריר אינו עוקב אחרי מטרה מתמרנת בגבולות G- 2 כפי שנדרש באיפיון ו- או בירי ב- Angle Off זווית צידוד של 30 מעלות לפחות. לדברי מנהל הפרוייקט הבעיה הועלתה על הסימולטור ונמצא שסיבת תופעה זו היתה גלגול נוסף של השפריר כתוצאה מאי איזון משקלי. דבר זה תוקן וכמו כן הוספו Rollerons מרסני גלגול אשר תפקידם למנוע גלגול בכלל. בעוד חודשיים יהיה רפא"ל מוכן לבצע ירי של שפריר בעל Rollerons לבדיקת השפעתם על הגלגול.

עניין אחר שנדון היה הראש הקרבי, שהיה מבוסס על מטען הדף. יעילותו המבצעית הוגבלה למטר אחד מהמטרה וסוכם שהמטען יהיה מבוסס על רסיסים: "חיל-האויר יעביר לרפא"ל ספציפיקציות על מספר הרסיסים וגודלם שאנו רוצים לקבל בזמן הפיצוץ". כן סוכם שחיל-האוויר יחד עם רפא"ל יבדקו אפשרות של הגדלת הראש הקרבי הקיים על חשבון הקטנה מסויימת בביצועי השפריר ובאם הדבר אפשרי, חיל-האוויר יוציא על כך אפיון. בנושא מרעום הקרבה סוכם שחיל-האוויר יוציא תיקון לאפיון הצבאי בנושא זה, כולל הנחיות לגבי "כיול המרעום". עוד סוכם שיש להמשיך בהכנות לייצור מאתיים טילים בתע"ש (התעשייה הצבאית) כפי שהוחלט ערב היציאה לניסוי בצרפת.
עם תחילת קליטתו של השפריר בטייסות שחק (מירז' 3C) הוציא ב18- ביולי 1963 סא"ל בנימין פלד הוראות לשימוש המבצעי של הטיל. ניכר בהן רישומו של כשלון הניסוי שנערך בצרפת: "א. אין לירות על מטרה מתמרנת. ב. יש לשגר בשורה עורפית בזווית צידוד המוגבלת לפלוס מינוס 10 מעלות מקו הטיסה של המטרה". ביצועיו הממשיים של הטיל שפריר היו נחותים בהרבה בהשוואה לאפיון המבצעי. סיכויי ההשמדה שלו הוערכו עתה " ב21%- ללא מרעום קרבה ו47%- כאשר הוא מצויד עם מרעום הקרבה הקיים". במהלך האימונים אף החל להצטבר ניסיון מבצעי מאכזב והתגלו תקלות במערכת קליטת הטיל. התבססה אפוא יותר ויותר ההכרה שיש צורך לאפיין טיל אוויר-אוויר חדש. סא"ל צידון סיכם את עיקרי התקלות במכתב ששלח ב15- באוגוסט 1963 אל סגן הרמטכ"ל אלוף יצחק רבין:
3. א. הראש הקרבי - כיום הינו קטן ובלתי אפקטיבי ודורש פגיעה כמעט ישירה; ב. מרעום קרבה - המרעום הנוכחי מוריד מסיכויי ההשמדה של המטרה לעומת מרעום קרבה ניצב, בגלל הסיכוי לפיצוץ מוקדם או מאוחר מדי; ג. יעילות בגובה נמוך - השפריר אינו יעיל היום בגובה נמוך בגלל תופעות הד קרקע; ד. יעילות נגד מטרה מתמרנת - המגבלה הקיימת (G- 2) היא חריפה ביותר. 4. ברפא"ל מרוכזים עתה הכושר והידע לפתח טיל בעל ביצועים משופרים העולים בהרבה על ביצועי שפריר 1.

באותו מכתב מצידון לרבין הוצעו לראשונה גם הדרישות המבצעיות לפיתוח הטיל החדש שכונה "שפריר דגם 2", אשר יועד בעיקרו לנשיאה במטוס שחק, אולם גם תוך התחשבות בכך, שהוא "עשוי להיות מותקן אף במטוסים אחרים". ולכן, היה צריך להתחשב במגבלות הנובעות מחוסר מחשב יירוט, אשר היה רק במטוס שחק. תחום הטיסה היה זהה לטיל שפריר 1 לבד מ"תיקון תמרונים הצידה G6.5-". באשר לטווחים השונים של הטיל נאמר בו כי:
11. טווח גילוי - לפחות 10 ק"מ לאפשר פעולות הכנה לירי. 12. טווח ירי: א. טווח מירבי: 1) בגובה אפס רגל - 3.5 ק"מ. 2) מגובה 30,000 רגל - טווח הגילוי, כמתואר בסעיף 11. ב. טווח מזערי: כ- 1 ק"מ בכל הגבהים. 13. גובהי שיגור: א. גובה מרבי - 75,000 רגל. ב. גובה מזערי - פני הקרקע. ג. הפרשי גבהים מיירט - מטרה - עד 5000 רגל. 14. ביצועים כנגד מטרה מתמרנת: 30,000 רגל - ביצועי מטרה - G- 6. ב. ב- 60,000 רגל - ביצועי מטרה - G- 3. 15. זווית צידוד - לפחות 30 מעלות עבור כל מטרה המתמרנת לפי הנתונים למעלה.

במכתבו של צידון פורטו נתונים נוספים באשר לטיל המוצע:
16. מרעום קרבה: א. המרעום יהיה מרעום ניצב (90 לכיוון הטיסה). ב. הרגישות עד כ3- מטר לערך (רגישות סופית תקבע לאחר תכנון הראש). ג. זמן הפיצוץ יהיה כזה שהראש יתפוצץ בתחום: בין 10 רגל מהקצה האחורי של המטוס ל30- רגל מהקצה (תחום זה נראה כאזור הפגיע ביותר). 17. הראש הקרבי וסיכויי ההשמדה: א. נראה כי ע"י תכנון ראש יעיל בן 10 ק"ג ניתן להגיע לסיכויי השמדה של: 1) מטרה סילונית חד מנועית - 85%. 2) מטרה סילונית דו מנועית - 65%. ב. יש להדגיש כי לאור חשיבות ביצועי הראש והשלכתם על מבנה הטיל, תכנון הראש הקרבי ייעשה מיד בתחילת הפיתוח (ע"י חיל-האוויר) בהתאם לנפח אשר יקבע ע"י רפא"ל. 18. תקלות ובעיות טכניות: … ב. יוכנס חומר מייבש לתוך הטיל ותשופר אטימותו למניעת הצורך בייבושו לפני התלייה…

בסיכום המכתב לרבין הודגש: "אם כי שפריר 1 קידם את החיל ואת רפא"ל מבחינת כושר מבצעי וטכני, הוא אינו עונה על דרישות לחימה אוויר/אוויר. הידע שנאגר ברפא"ל יוכל לבוא לידי ביטוי בשפריר 2 אשר, אם לא יאכזב, יתן בידינו טיל א/א בעל תכונות סבירות".
"אין כל קושי לבנות ורסיה גדולה יותר"
ההכרה בצורך לפתח טיל חדש, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדבריו של צידון, גרמה להתנעת תהליך מהיר של התייעצויות אם לממש את הצורך ולדיון בהגדרת מאפייניו המבצעיים של הטיל. בדיונים אלו השתתפו הגורמים שהיו מעורבים בפיתוח הטיל: מפקד חיל-האוויר אלוף עזר ויצמן, רמ"א אל"ם מרדכי הוד, רמצ"ד אל"ם אריה הלל, רס"ן יעקב נבו, סגן הרמטכ"ל אלוף יצחק רבין, ראש אג"ם/אמל"ח אל"ם יצחק יעקב, ומנכ"ל רפא"ל מוניה מרדור.
בד בבד עם תהליך זה הזדרז בר-לב וקבע במכתב תשובה למרדור בדבר הצורך בטיל החדש: "אין כל קושי לבנות ורסיה גדולה יותר אשר תאפשר הגדלת הטווח והראש הקרבי. ... ורסיה זו נמצאת כעת בבניה, ובעוד כחודש תיבדק על סימולטור. לאחר בדיקה זו נדע ביצועיו ביתר דיוק." כעבור ארבעה ימים, ב16- בספטמבר 1963, התכנסה גם הוועדה הטכנית שליוותה את פיתוחו של שפריר 1 ודנה לראשונה בפיתוח דגם שני לשפריר. הסתמנו שם שתי גישות: "לתכנן שפריר כדוגמת שפריר דגם 1 אך גדול ומשופר יותר על סמך הניסיון שנרכש בזמן פיתוח שפריר דגם 1 והפעלתו המבצעית"; או "לתכנן שפריר בעל משקל מרבי של 90 ק"ג עם אפשרות תקיפה בכל כיוון ומשולב לחלוטין עם מערכת הסירנו מכ%22ם השחק". גישה זאת שיקפה את ההתקדמות הטכנולוגית בפיתוח טילי אוויר-אוויר בעולם. התפתחות זאת היתה ידועה בחיל-האוויר וברפא"ל. לראשונה נידונה אפוא גם בארץ האפשרות לתכנן טיל עם יכולת תקיפה לכל כיוון (All Aspects). לבסוף, סוכם שחיל-האוויר יוציא אפיון מבצעי לטיל אוויר-אוויר ועל סמך האפיון תכין רפא"ל "הצעות מפורטות עם לוח זמנים ותמחירים".
ואכן, בדיון שהתקיים ב20- בדצמבר 1963 בראשות רמ"א אל"ם הוד, המליץ רמצ"ד אל"ם הלל "לא לשכלל את דגם א' אלא ללכת ישר לפיתוח דגם ג' אשר בנוסף לטווח וראש קרבי גדול יותר, יאפשר גם ירי מכל הכיוונים ולא רק מאחור". רפא"ל קיימה דיונים אחדים עם חיל-האוויר ובעקבות "לימוד פנימי של הנושא לאור הניסיון עם שפריר דגם 1 ופיתוח קומפוננטות חדשות" הגישה ב17- במרס 1964 למטכ"ל אג"ם/אמל"ח ולחיל-האוויר את הצעת האפיון לשפריר דגם 2. הצעת בר-לב התבססה על הידע שהצטבר בפיתוח שפריר 1 והיא באה לענות על המגבלות העיקריות שהתגלו בו. בהצעתו הוא כתב אפוא:
1. אפשרות להתקפה אחורית אגפית וקדמית שתושג ע"י: א. תחום עבודה באינפרא-אדום שיזוז לאורך גל של בערך 4.5 מיקרון, דבר שיאפשר לקלוט מטרה מכל הכוונים, עד תחום משוער של 30 מעלות מאף המטרה. ב. שינוי מקדם הניווט היחסי בהתאם לצורת ההתקפה: אחורית, אגפית או חזיתית. ג. כיוונון מוקדם של העין בהתאם למחשב הירי של המטוס הנושא. 2. ראש קרבי גדול - 10 ק"ג - שיאפשר מרחקי החטאה גדולים יותר, עד 3 מ'. 3. מהירות קליע גדולה יותר שתאפשר לבצע ירוט בזמן קצר מאשר בדגם 1 ועם זה תשאיר פחות זמן להתחמקות המטרה. 4. הגדלה נכרת בטווח.

את הבעיות שאפיינו את הדגם הראשון חשב בר-לב לפתור על-ידי שכלול ופיתוח תת-המערכות המרכיבות את הקליע.

בר-לב תכנן להגדיל את הטיל החדש כדי שיהיה אפשר להתקין בו את כל תת-המערכות המשופרות. קוטר הטיל הוגדל ל16- ס"מ (6.3 אינץ', כנגזר מקוטר המנוע), האורך - לשני מטר וחצי, המוטה - ל72- ס"מ, ומשקל הטיל המתוכנן היה אמור להיות 80 ק"ג. הטיל המתוכנן היה אפוא קצר ושמן יותר, בעל גרר גדול יותר יחסית לטילי הסיידווינדר האמריקניים שקוטרם היה חמישה אינץ'. הטיל היה אמור ליירט מטרות מתמרנות עד ל- G4 וטווח השיגור שלו היה אמור להגיע עד ארבעה ק"מ בירי מאחור ו14- ק"מ בירי מהחזית.
חיבור הטיל אל המטוס תוכנן להיעשות באמצעות נט"ל שיפותח במקביל לשפריר 2 ויכלול מערכת חיוט שתקשר את המטוס לטיל, מיכל שיספק חנקן בלחץ לטיל עד הירי, פלג קופץ ופלג בדיקה חשמלי. שיגור הטיל יתבצע רק "אם תהיה לטייס קליטה (סיגנל באוזניות) ואם יהיה אישור לירי ממחשב הירי באמצעות מנורה ירוקה". עוד נאמר בהצעת האפיון כי נוסף "לשימוש של דגם 2 כקליע אוויר-אוויר ישמש דגם זה גם כקליע נ"מ להגנת מטרות קרקעיות בטווח קצר (טווח אחורי עד 2 ק"מ על מטרה הטסה אופקית במהירות 300 מטר לשנייה בגובה פני הים), שיוכל לעבוד בשילוב עם מערכת מכ"ם קיימת של תותח הנ"מ -70L".
חיל-האוויר קיבל את ההצעה וסא"ל יואש צידון הוציא אפיון מבצעי לשפריר 2 עוד באותו החודש, ב23- במרס. מהשוואה בין הדרישות שפורטו במסמך "הצורך המבצעי" ובין אלו של מסמך "הדרישה המבצעית" נראה כי כמעט לא חלו שינויים בזמן גיבוש האפיון המבצעי של שפריר 2, שארך שבעה חודשים, להוציא ההסתפקות בדרישה ליירוט מטרה מתמרנת עד G4 בגובה של 30 אלף רגל, במקום G6 כפי שחשבו תחילה.
על פי הנחת היסוד של האפיון המבצעי, הטיל יועד לכל מטוסי היירוט והתקיפה של החיל, גם אלה שאינם מצוידים במכ"ם הסירנו שהיה מותקן בשחק. נקבע ביניהם סדר עדיפות: "עדיפות א' - מטוסי ווטור A, B, N עדיפות ב' - מטוסי סמב"ד, סופר מיסטר -2B עדיפות ג' - מטוסי אורגן, עדיפות ד' - מטוסי מיסטר". מטוסי האויב ששפריר 2 תוכנן לשם יירוטם היו מיג17-, מיג19-, מיג21-, איל28-, טו16-. הנחת היסוד באפיון המבצעי היתה שיהיה אפשר להתחיל בייצור הטיל החדש בחלוף עשריםחודשים מאז שנקבע האפיון.
"מצב של אי-קיום אבן בנין יסודית"
בד בבד עם התגבשות האפיון החל בר-לב בעבודות התוכן של הטיל החדש ואף הוזמנו חלקים. באותם ימים פיגרה ישראל ביכולתה הטכנולוגית לעומת מדינות אחרות שפיתחו מערכות מתקדמות כדוגמת טילי אוויר-אוויר. תפיסת הפיתוח במדינת ישראל דאז גרסה כי יש לפתח מערכות כדוגמת שפריר 2 על סמך אבני בניין של טכנולוגיות ידועות ומוכרות. מכלולים חדשים לחלוטין פותחו רק בלית-ברירה, ואכן מכלולי שפריר 2 נלקחו משפריר 1, למעט ראש הביות המקורר ומרעום הקרבה האלקטרומגנטי. ביסודה של תפיסת פיתוח זו עמדה גם הדרישה להכניס במהירות את הטילים לשימוש מבצעי. לפיכך בר-לב תכנן את שפריר 2 באמצעות הגדלת חלקיו של שפריר 1. הוא החל אפוא לתכנן את הטיל החדש על סמך הידע שנרכש ונלמד. אולם, הוא לא השלים את מלאכתו. מוניה מרדור החליף את בר-לב ומינה במקומו למן חודש מאי 1964 את ד"ר זאב בונן, אשר עם מינויו הנהיג את שיטת הניהול בעזרתPERT  ובכך החל תהליך פיתוח שיטתי ומסודר. הנהגת שיטה זאת היתה אחד הלקחים החשובים שנלמדו מכישלונו של שפריר 1.
תוכנית העבודה (Project Plan) שגובשה לביצוע הפרוייקט יצאה מתוך נקודת הנחה שלצורך פיתוח שפריר 2 כמערכת נשק המורכבת ממכלולים שונים, יש לנקוט בצעדים הבאים: א. תיכון (Design) מוקדם, לרבות בדיקת התכנות מעשית, נוסף לתיכון תיאורטי; ב. שלב עיבוד מפורט של מפרטי המכלולים הדורש ידע מוקדם על סוג המכלול וכן פעולות רבות. ללא די ידע, קיימת סכנה שמאוחר יותר, במהלך הפיתוח, יתברר שביצועי המכלול המסוים אינם עונים על הנדרש ומערערים את ביצועי המערכת כולה. כשל כזה עלול לסכן את עצם קיום הפרויקט; ג. תיכון מפורט ופיתוח של המכלולים; ד. שילוב (אינטגרציה) של המכלולים למערכת שלמה.
בונן העריך שתכנון כל מכלול מחייב עד שלושה מחזורי פיתוח: מחזור ראשון, עדכון לאור תוצאות הניסויים ועדכון סופי. הוא חתר לקצר את התהליך ולכן הורה לבנות את תוכנית ה-PERT לפי הכללים הבאים: א. ככל האפשר יפותחו המכלולים במקביל; ב. היעדים ייקבעו לפי הערכה אופטימית; ג. יופעלו מסלולי פיתוח מקבילים ויינקטו פעולות תיקון לפי הערכה פסימית.
באשר למספר הטילים שיידרשו בפיתוח, בונן העריך כי "כמות של 3 טילים טובים לניסוי ו50%- אמינות בניסויים הראשונים" יספיקו לעבור משלב אחד לשני על-פי תוכנית הניסויים שתוכננה. ההנחה שיתגלו תקלות שונות במחצית מהטילים שישוגרו שיקפה למעשה את רמת הפיתוח והייצור הירודה שאפיינה אז את ישראל - היה צורך לירות פי שניים טילים מהדרוש כדי לרכוש מידע מניסוי!
עם כניסתו לתפקיד החליט בונן לשנות את מצב העניינים הזה מן היסוד. בהעדר מערך של בקרת איכות, שהתפתח בשלבים מאוחרים יותר של הייצור בארץ, הוא החליט להנהיג תרבות פיתוח וייצור המתבססת על "100 אחוז אמינות". האחריות הוטלה על כל אחד ואחד מאנשי הפרויקט, כפי שהתבטא בונן לימים:
כלל הברזל שאני החדרתי לאחרון הטכנאים היה שאין דבר כזה תקלה אקראית. רק במתמטיקה יש תקלה אקראית. צריך למצוא את הסיבה של כל דבר ואסור לטאטא תקלה מתחת לשטיח. שאין לעבור לשלב חדש בפיתוח בלי להבין ולפתור את כל הבעיות שהתעוררו.

בחלק ממכלולי הטיל הושגה התקדמות בפיתוח עוד בזמנו של בר-לב. הצורך בהגדלת הרש"ק בשפריר 1 היה כאמור לקח עיקרי בזמן גיבוש האפיון של שפריר 2. הרש"ק היה אפוא המכלול הראשון שפותח בשפריר 2. בחודש אפריל 1964 נערך ניסוי ופוצץ על הקרקע רש"ק במשקל של 10 ק"ג. זה היה "הראשון בסדרת ניסויים שמטרתם לעזור בקביעת מבנה מיטבי לראש". בתוצאות הניסוי נאמר: "בולטת לעין העובדה שהרסיסים מתפזרים בצורת עמודים ארכיים המתאימים לערוצים הארכיים המחורצים במעטפת הראש". גם פיתוח מכלול המנוע נמצא אז לפני סיומו, שכן בלעדיו אי-אפשר כמובן לשגר את הטיל.
לעומת זאת התברר לבונן כי כמעט שום דבר לא נעשה לפיתוח ראש ביות (רב"ת) מקורר ומרעום קרבה (מק"ר) אלקטרומגנטי, כהצעת בר-לב, ולמעשה יש לגשת לפיתוחם מבראשית. נוסף על כך פיתוח המק"ר האלקטרומגנטי "שבאותה תקופה לא היה קיים אפילו דגם מעבדה ובציעותו מעשיות הרעיון לא הוכחה". הביאו אפוא לבחינה מחודשת של האפיון והתקיימה סדרת דיונים נוספת בין רפא"ל לחיל-האוויר. "המצב של אי קיום אבן בנין יסודית (אפילו בצורה אלמנטרית)" עורר חשש שההכרח לפתח מבראשית רב"ת מקורר ומק"ר אלקטרומגנטי במקביל לפיתוח הטיל כולו עלול לשבש את לוח הזמנים של הפרויקט.
"תכנית פתוח שפריר 2א'"
בשלב זה, בתהליך הפיתוח, התחבטו מפתחי הטיל אם לפתח ראש ביות מקורר, שיקנה לטיל יכולת יירוט מכל כיוון וללא הגבלת רקע של שמש ועננים, או להסתפק בראש הביות הלא-מקורר של שפריר 1, שאיפשר ירי בגזרה אחורית בלבד אך כבר היה זמין ומבצעי. כן התלבטו אם לפתח מרעום קרבה אלקטרומגנטי שיתאים להתקפה מכל הכיוונים, אך לא היה בנמצא, או להסתפק במרעום האלקטרואופטי התת-אדום שיאפשר רק יירוט מאחור?
אחרי חודשי עבודה אחדים של הצוות החדש, שמנה 24 איש, התברר כי
למרות העבודה על שפריר 1 במשך כמה שנים לא הצטבר ידע עיוני בסיסי על הגורמים המשפיעים על פעולת מערכת ביות אמיתית (בניגוד לאידאלית המתוארת בספרים)… ושתכנון החלקים והמכלולים נעשה בדרך הגדלה לעומת שפריר 1 בלי שהמשמעויות הנובעות מכך ייבדקו יסודית על הנייר. לפיכך נדרשה עבודת תכנון מחודשת של חלק מהמרכיבים של הטיל.

ב5- בנובמבר 1964 הוגשו לחיל-האוויר שתי החלופות: שפריר 2א' עם רב"ת לא מקורר שמקורו בשפריר 1, ומק"ר תת-אדום; ושפריר 2ב' עם רב"ת מקורר ומק"ר אלקטרומגנטי. הרצון לקבל במהירות האפשרית טיל מבצעי שיענה לדרישות ההכרחיות הוא שהניע את מפקד חיל-האוויר אלוף עזר ויצמן להורות ב24- בפברואר 1965 על פיתוח שפריר 2א', למרות מגבלותיו המבצעיות לעומת שפריר 2ב'. בעקבות החלטת ויצמן קוצרה בשבעה חודשים ההערכה בדבר פרק הזמן שיידרש לגמר הפיתוח עד ניסויי הקבלה וצפו שהם יתקיימו בחודש מאי 1967.
עתה עובדה מחדש התוכנית לפיתוח שפריר 2א'. כעבור ימים אחדים, ב3- במרס 1965, הגיש ד"ר בונן תוכנית לפיתוח שפריר 2א' שכללה את האפיון הסופי לפיתוחו של הטיל החדש, אחרי שבניסוי מנהרת רוח שנערך בצרפת בחודש פברואר 1965 נבחרה סופית התצורה האווירודינמית שתכנן אורי פ' לטיל. התצורה של ההגאים והסנפירים היתה + + (פלוס, פלוס) (In Line). לעומת זאת, תצורת ההגאים והסנפירים של שפריר 1 היתה + X (פלוס, איקס) (Interdigitated). השינוי הזה בתצורה, שהביא את ההגאים והסנפירים לאותו מישור, הקל על חיבור הטיל אל הנט"ל.
בתוכנית הובאה סקירה על מצב הפיתוח הנוכחי והמגמות להמשך הפיתוח. הוערך שיידרשו עוד שבעה ניסויים באוויר לצורך השלמת הפיתוח שהיה אמור להסתיים בחודש מאי 1967. עתה תוכנן להגדיל את משקל הטיל ל90- ק"ג ולהגדיל את משקל הרש"ק ל12- ק"ג וכך להאריך את טווח ההשמדה עד יותר משלושה מטרים, הממדים שתוכננו: קוטר 16 ס"מ, אורך 2.70 מ', מוטה 56 ס"מ.
משהוחלט על האפיון הסופי של הטיל, הוציא אפוא ב9- במרס 1965 ראש אג"ם-אמל"ח אל"ם יצחק יעקב את ההוראה על משימת הפיתוח של שפריר 2. כמקובל בפרויקטים מסוג זה מונתה ועדה טכנית שתלווה את כל שלבי הפיתוח של שפריר 2, אך "הוועדה אינה רשאית לשנות את נתוני משימת הפיתוח אלא באישורו של ר' אג"מ/אמל"ח".
ב11- במאי 1965 מינה מפקד חיל-האוויר האלוף עזר ויצמן את חברי הוועדה. נציגי חיל-האוויר בוועדה היו רמצ"ד אל"ם אריה הלל, סא"ל יואש צידון, רס"ן יוסף שנער וסרן יוסף ספיר; נציגי רפא"ל היו ראש הפרויקט ד"ר זאב בונן מרפא"ל וד"ר שמואל מ' מרפא"ל; נציג אג"ם-אמל"ח היה סא"ל ד' דגני.

פרק ב
מהלך הפיתוח
"האמינות של הטילים היתה גבוהה מהחזוי (2 תקלות ב19- יריות) לרגל הקפדה מרובה בבדיקות, לפיכך כמות הטילים שנצרכה בניסויים היתה קטנה בהרבה מהתכנון (19 לעומת 30). (דברי זאב בונן)

"מרחקי החטאה בדיוק חישוב של 20 ל30- ס'מ"
מיד לאחר שנקבע אפיונו המבצעי של שפריר 2 בחיל-האוויר (ב25- במרס 1964) הוחל בפיתוח הטיל, עוד לפני שנבחרו סופית מכלוליו השונים וקודם שנקבעה תצורתו האווירודינמית.
ב4- באוגוסט 1964 נערך בחלוצה הניסוי "עמוד השחר 116". זה היה שיגור קרקעי של שני טילי שפריר 2 לבדיקת אופן פעולתו של המנוע ודריכת הרש"ק. פעולתו התקינה של המנוע בניסוי אפשרה לגשת לניסוי של ירי באוויר במטווח שהוקם במיוחד לפיתוח טילי אוויר-אוויר בחוף הבונים.
ביסוסו של מטווח אווירי, בחוף הים הסמוך למושב הבונים בשנת 1965, עם כל הציוד המתאים למיצוי נתונים, היה יישום אחד הלקחים החשובים שנלמדו במהלך פיתוח שפריר 1 - ההכרח בנתונים מהימנים על תנאי השיגור ומרחקי ההחטאה. עד אז, לדבריו לימים של פרופ' שנער, "היו עורכים ניסוי סתם, יוצאים בבוקר, מדברים במיקרופון וחוזרים אחר הצהרים מבלי לדעת מה בדיוק קרה". חיל-האוויר אפיין את הנדרש למטווח טילי אוויר-אוויר ויחד עם רפא"ל הקים את שדה הניסויים ורכש את הציוד המתאים. מיקומו של השדה נקבע בחוף הבונים בגלל קרבתו לרפא"ל ולבסיס רמת-דוד. סמיכות זאת אפשרה לקיים ניסויים בהתראה קצרה תוך התחשבות בתנאי מזג האוויר המשתנים במהירות. הקמת המטווח האווירי אפשרה אפוא "לחשב את תנאי השיגור: תמרון מטרה וזווית היסט, בדיוק משביע רצון, ולחשב את מרחקי ההחטאה בדיוק חישוב של 20 ל30- ס'מ".
בהעדר תקציב לקניית מערכת עקיבה של סינתאודוליט שהיתה יקרה, הוחלט בתחילה להתקין על הקנים של תותחי נ"מ 70L- (פרש) את המצלמות המהירות של רפא"ל, שתיעדו את הפגיעה או את מרחק ההחטאה, ובאמצעות המכ"ם של התותח לאכן את המצלמות אל המטרה. יחידת במצ"א (בסיס מרכזי לציוד אלקטרוני) בנתה קרון בקרה לצורך שליטה על מהלך הניסוי.
כשהובאה ארצה מטרת הדל-מר (Del Mar) מארצות-הברית במאי 1964 היה אפשר לקיים ניסויים בירי על מטרה מתמרנת באוויר. בין 18 בדצמבר 1964 ל7- בינואר 1965 נערך הניסוי האווירי הראשון במטווח הבונים (עמוד השחר 117) הוא נועד לבדוק את היציבות בגלגול, את כושר התמרון ואת הנט"ל האווירי. כך נקבע בהוראת הניסוי:
א. הביצוע יכלול שני שלבים, כאשר בשלב הראשון ייערכו טיסות ללא ירי לבדיקת תחום טיסה נט"ל שפריר ב' במטוס ווטור עם טיל דמה ולבדיקת מהירות הסיבוב של גלגל הרולרון במהירויות ובגבהים שונים. ב. בשלב השני יירו 3 שפרירים דגם ב' ללא עין ביות וללא ראש קרבי (מצויידים בשעון חשמלי לפיקוד על ההגאים וטלמטריה).

הווטור שהשתתף בניסוי היה מטייסת "אבירי הצפון". הטיסו אותו לסירוגין מפקד הטייסת רס"ן ראובן שריג וסמ"ט א' סרן משה סער. אחראי הניסוי מטעם חיל-האוויר היה סגן אריה טולידו. אורי פ' הופקד על הניסוי מטעם רפא"ל. בשלב הראשון של הניסוי "נט"ל שפריר ב' עמד בהצלחה בבדיקת תחום טיסה", אולם כאשר שוגרו הטילים התגלה, שהם בעלי כושר תמרון נמוך מהמתוכנן, והוחלט להפסיק את הניסוי. "המטרה העיקרית - בדיקת הייצוב בגלגול של שפריר ב', לא הושגה בגלל תקלה במערכת הפנאומטית של הטיל".
עתה הוחלט להתחיל בסדרת ניסויים לבדיקת תנאי הסביבה בטיסה כהמשך לניסויים שנעשו במעבדה, עד שתאותר התקלה במערכת הפנאומטית ויהיה אפשר לחזור על הניסוי שנכשל. בין 18 ל25- במרס 1965 בוצעו ארבע גיחות לבדיקת ספקטרום הרעידות ומדידת טמפרטורות קיצוניות בשפריר 2 נישא במטוס ווטור. "תוצאות הניסוי הראו שהנקודות הרגישות הן ראש הטיל ואיזור מיצב הגלגול". בדיקות שנעשו ברפא"ל הוכיחו שהתמרון החלש שהפגין שפריר 2 היה תוצאה מתקלות במערכת הניהוג (סרוו). הוכנסו אפוא שינויים אחדים במערכת זו שאפשרו לחדש את הניסוי (עמוד השחר 117א') באותה מתכונת.
"ניתן להסיק כי מערכת ייצוב הגלגול עונה על הדרישות"
בין 25 ל30- באפריל 1965 ביצע רס"ן שריג חמישה שיגורים ממטוס הווטור מס' 03 וחלקם פעלו כשורה. גם הפעם התברר שכשל במערכת הניהוג הוא הסיבה לתמרון חלש מדי בחלק מהשיגורים, בייחוד בגובה רב: "לאחר עיון וחישוב בתוספת ניסיונות מעבדה הגענו למסקנה כי החיכוך במערכת הסרוו הוא הגורם לכך. חישוב תיאורטי וניסיון מעשי, מראים כי החיכוך גורם לפיגור תנועת ההגה לפקודה, וכן הולך לאיבוד חלק ניכר מהמומנט הטהור הנמסר להגאים". צבי ע', ראש תחום מכניקה בפרויקט, המליץ אפוא לפתח מערכת ניהוג חדשה להנעת ההגאים, אך שיפור ביצועי הטיל בגובה רב חייב שינויים בתצורת הטיל, כלומר בדיקות נוספות במנהרת רוח והארכת הפיתוח בשנה לערך. לפיכך הוחלט להתפשר ולא לשנות דבר: "ניתן לקבל בקונפיגורציה הנוכחית עם שיפורים בסרוו תמרון ברמה מספקת, אם כי לא ניתן למנוע את נפילתו עם עליית הגובה".
בכל אופן, בונן כתב על חלקו השני של הניסוי, שנועד לבדוק את המערכת לייצוב הגלגול, כי "למרות שבניסוי זה לא הושגו תנאי גלגול מושרה חמורים כפי המתוכנן, ניתן להסיק כי מערכת ייצוב הגלגול עונה על הדרישות ולהסתפק באימות נוסף ע"י מדידת גלגול בניסויים הבאים". הנה כי כן, כבר בסדרת הניסויים הראשונה של שיגורים באוויר הוכח שהמפתחים הצליחו לפתור שתי בעיות קשות שליוו את פיתוח שפריר 1 לכל אורך הדרך. הם פתרו את בעיית הגלגול המושרה ופיתחו מערכת ניהוג סבירה שענתה על מרבית דרישות האפיון.
כאמור, פיתוחו של שפריר 2 החל במקביל להכנסתו של שפריר 1 לשימוש מבצעי, אף על פי שחיל-האוויר ידע כי פיתוחו של שפריר 1 לא הסתיים והיה מודע למגבלותיו. יתרה מזאת, בהעדר מטרה מתמרנת בארץ לא היה אפשר לקבוע נתונים סטטיסטיים על כושרו ואמינותו של שפריר 1. בחודש מאי 1964 הגיעה מטרה מתמרנת אמריקנית מטיפוס דל-מר והיה אפשר לערוך ניסויי קבלה לשפריר 1. בחודש יולי 1964 נכשל הטיל בסדרה הראשונה של ניסויי הקבלה. הוא נכשל גם בסדרה השנייה של ניסויי הקבלה (עמוד השחר 118) שנערכה בחודש נובמבר 1965. בסדרה זו נוסתה גם מערכת הביות של שפריר 2 כנגד מטרה מתמרנת.
כאשר הוחלט לפתח את שפריר 2 במקביל להשלמת פיתוחו של שפריר 1 והכנסתו לשירות מבצעי, חשש מרדור מתחרות וקבע עדיפות לסיום הפיתוח של שפריר 1. אולם המדיניות השתנתה עם ההתקדמות שחלה בפיתוח שפריר 2 ואי-ההצלחה להתגבר על הבעיות של שפריר 1. ניסויי שפריר 1 שולבו בניסויי הטיל החדש ועיקר המאמץ הופנה לפיתוח הדור הבא של טילי אוויר-אוויר.
כאמור לעיל כבר בניסוי השיגור הראשון באוויר (עמוד השחר 117 א') נפתרו בעיות הגלגול המושרה ופותחה מערכת ניהוג סבירה. לפיכך היה אפשר לגשת לירי על מטרה מתמרנת. הוחלט כי מעתה ישוגרו הטילים ממטוסי שחק, המטוסים העיקריים לנשיאת הטיל החדש. שיגור ממטוס שחק הצריך טיסות מקדימות לבדיקות סביבה לנט"ל החדש שתוכנן ברפא"ל לנשיאת שפריר 2 ופתיחת תחום טיסה של שחק נושא שני טילי שפריר 2 כתצורת הקרב של המטוס.
בין 20 בספטמבר ל1- באוקטובר 1965 נערכו מול חוף הכרמל שמונה גיחות של מטוס שחק מס' 44 מטייסת "הסילון הראשונה". עמדת הטלמטריה מוקמה בבסיס סטלה-מריס. אחראי הניסוי מטעם חיל-האוויר היה סגן א' טולדו ואחראי הניסוי מטעם רפא"ל היה אורי פ'. פענוח תוצאותיו הראה שמכלולי האלקטרוניקה של הטיל עומדים היטב בתחום הרעידות של השחק. גם הטמפרטורות שנמדדו לא עלו "בשום חלק של הטיל כולל הכיפה על ערך המכסימום" המותר, אולם בגלל תקלה במד הרעידות על מייצב הגלגול נדרש ניסוי חוזר.
ב1- בנובמבר החלה כאמור סדרת ניסויי עמוד השחר 118 במטווח חוף הבונים והיא נמשכה עד 15 בנובמבר 1965. מטרת הניסוי של שפריר 2 היתה לבחון את מערכת הניהוג של הטיל כנגד מטרה הטסה בצורה אופקית וישרה וכנגד מטרה מתמרנת. בניסוי השתתפו שלושה מטוסים. הטיס סרן בועז גפני והנווט סרן אלכסנדר ענבר (מלצר) הטיסו ווטור מטייסת "אבירי הצפון" שהותקן לנשיאת מטרת דל-מר. סרן צור בן-ברק הטיס את המטוס המשגר, שחק מטייסת "הסילון הראשונה". רס"ן דוד עברי וסרן יפתח זמר הטיסו לחלופין שחק שהיה מטוס מלווה. המערך הקרקעי כלל ניידת טלמטריה ושתי עמדות צילום. המצלמות המהירות הוצבו על קני תותחי -70L שכוונו אל מקום חליפת הטילים באמצעות מערכת המכ"ם של התותח.
במהלך הניסוי בוצעו שלושה שיגורים מתוך השישה שתוכננו. הטיל הראשון הפיל בפגיעה ישירה מטרה שטסה בטיסה אופקית וישרה. כך נאמר בתחקיר השיגור: "יורה (בן-ברק): הטיל יצא בתחילה ישר. תיקן חריף מעלה וימינה ולאט לאט התייצב בכיוון. התנודות התרסנו ואחר כך ראיתי את הפגיעה. מלווה (עברי): ראיתי רק את סוף היעף, הטיל נראה עף ישר אל המטרה. גורר (גפני): הרגשתי את מכת ניתוק הכבל". בשיגור השני, נגד מטרה מתמרנת ב- G 2, ניהג הטיל אל המטרה כראוי וחלף כשניים-וחצי מטרים ממנה. בשיגור השלישי, כנגד מטרה מתמרנת ב- G 2.5, נפסק הניהוג כ400- מ' לפני המטרה והטיל חלף 35 מטרים ממנה. אחרי הירי השלישי הוחלט לעכב את המשך הניסוי עד בירור התקלה. כך כתב רס"ן שנער בדו"ח ראשוני לסיכום התוצאות של הניסוי: "נראה שמערכת הביות באופן כללי פועלת כראוי, המפתח חוקר את סיבת התקלה בשיגור השלישי".
"טיל זה... עולה מבחינת הביצועים על דגם שפריר 1"
הניסוי עמוד השחר 118 היה ציון דרך בפיתוח שני הדורות של הטיל שפריר. ביצועיו המאכזבים של שפריר 1 בלטו על רקע תוצאות הניסוי המבטיחות של שפריר 2. חיל-האוויר נדרש אפוא להתוות מדיניות חדשה לגבי המשך הפעלתו של שפריר 1. דיון מקיף על כך נערך ב6- בדצמבר 1965 בראשותו של ראש מחלקת אוויר, אל"ם מנחם בר. תוצאות כל הניסויים שנערכו עד אז העלו כי סיכויי הפגיעה של שפריר 1 אינם עולים על 50%-30% בתנאי תמרון של G2. כך נאמר שם על ביצועי שפריר 2:
ג. עד היום הוצאו 3 שיגורים נגד מטרה מתמרנת. מהתרשמות ראשונה נראה שטיל זה כבר במצבו הנוכחי (בשלבי פיתוח) עולה מבחינת ביצועים על דגם שפריר 1; ד. גם אם לא יחולו שיפורים מבחינה טכנית בשפריר 2, אך ורק בגלל גודל הראש, יגרום הטיל לנזקים/השמדה של המטרה גם בהחטאות של 7 מ' ממנה בעוד ששפריר 1 יגרום לנ"ל ממרחק של 2 מ' בלבד. זה בלבד יגדיל את סכויי הפגיעה/השמדה בצורה דרסטית.
למשתתפי הדיון היה ברור כי "השקעת מאמצים טכניים נוספים בשפריר 1 לא תביא שיפור ניכר בביצועי הטיל", שכן לא ליקויי ייצור טכניים הם הסיבה לאי-עמידתו של שפריר 1 בדרישות התקן, אלא מגבלות מובנות בתכנונו. לפיכך הוחלט לא להזמין טילים נוספים בשנת התקציב 1967/66 ולהסתפק בקליטת 120-100 טילים מבצעיים ו50- נושאי טילים, שייצורם אושר לשנים 1964/63 - 1965/66 ועדיין לא הסתיים.
כישלונו של שפריר 1 נבע מצרוף של כמה גורמים אשר נבעו מחוסר ידע שהיה בארץ בנושא פיתוח טילי אוויר-אוויר. הנחת התכן של שפריר 1 היתה שמערכת ההנחיה תביא את הטיל לפגיעה ישירה במטרה ללא החטאה. על סמך הידע שהיה קיים אז בסוף שנות החמישים, העריך בר-לב שיש בכוחו לפתח טיל קטן ממדים שיפגע פגיעה ישירה. לכן הוא תכנן עבורו ראש קרבי (רש"ק) קטן, של שלושה וחצי ק"ג בלבד. ומאותה סיבה הוא אף לא התקין לו מרעום קירבה.
בניסויי הפיתוח שנעשו בארץ נורה שפריר 1 על מטרת נור מוצנח. בניסויים אלה חלפו הטילים התקינים דרך להבת הנור; דבר שחיזק את אמונתו של בר-לב כי ההנחה שהטיל יפגע פגיעה ישירה, אכן מוצדקת. אולם, בניסויי הקבלה שנערכו בצרפת בהם היתה המטרה מטוס ללא טייס, התבררה הנחה זאת כשגויה: כאשר טסה המטרה ללא תמרון החטיא הטיל החטאות קטנות, אך כאשר היא תמרנה מערכת ההנחיה של שפריר 1 התבדרה והטיל כלל לא הצליח להגיע אליה.
המסקנה מניתוח תוצאות הניסוי בצרפת היתה כי הגלגול המושרה (Induced Roll) הוא שגרם להתבדרות מערכת ההנחיה ולהחטאות. מומנט גלגול נוצר ופועל על הטיל כאשר הטיל מתמרן תמרונים חזקים ולא שווים בצירי העלרוד והסבסוב שלו. מומנט גלגול זה,המכונה "גלגול מושרה" מגלגל את הטיל במהירות וגורם לו לתמרן לא בכיוון ולא בגודל שמכתיבה מערכת ההנחיה ואשר מערכת הפעלת ההגאים (סרוו) שלו מנסה לבצע. תוצאת תמרון מעין זה עלולה לנוע למן החטאה קטנה ועד התבדרות מערכת ההנחיה, שסופה איבוד המטרה לחלוטין. בניסויים שנערכו בארץ על מטרת הנור המוצנח לא נדרש הטיל כמעט לתמרן: הטיל היה צריך בסך הכל "ליפול" בקצב הנפילה של הנור, לא נוצר גלגול מושרה והטיל פגע במטרה. למרות זאת כבר בשנת 1962 העריך אורי פ', מהנדס האווירודינמיקה של הפרויקט, שעלולה להתעורר בעיה של גלגול מושרה. הוא המליץ אפוא לפתח מרסנים (Rollerons) שיקטינו את קצב הגלגול לעומת טיל שאין בו מרסנים כאלה. פ' ביסס את הערכתו והמלצתו על סמך חומר גלוי של האמריקנים, אשר נתקלו בבעיות דומות במהלך פיתוחו של הטיל סיידווינדר. אולם כל עוד לא התעוררה הבעיה העדיף בר-לב להתעלם ממנה. רק לאחר הניסוי בצרפת הוספו לשפריר 1 מרסני גלגול.
גורם נוסף להחטאות מערכת ההנחיה של שפריר 1 היה חיכוך גס במערכת ההפעלה של ההגאים (סרוו). החיכוך הגס מנע את התנועה החופשית של ההגאים ולמעשה "תקע" אותם. התוצאה היתה ביצוע תמרונים לא בגודל ולא בכיוון שנקבע במערכת ההנחיה, בדומה למה שתואר בנושא הגלגול המושרה. יתרה מזאת, "תקיעת" ההגאים עוד הוסיפה לגלגול המושרה ובסופו של דבר הגדילה את מרחקי ההחטאה. בגלל החיכוך הגס במערכת ההגאים לא הצליח שפריר 1 לפגוע פגיעה ישירה גם לאחר הוספת מרסני הגלגול. יתירה מזאת; בעיית יסוד מהותית שהשפיעה על כושרו המבצעי של הטיל היתה קשורה בתכנון נושא הטילים (נט"ל) שלו, אשר לא היתה ידועה אז (ב6- בדצמבר 1965) למשתתפי הדיון בראשות רמ"א המוזכר לעיל. בעיה אשר התבררה כשנה מאוחר יותר, לאחר שנעשה שימוש מבצעי בטיל שפריר 1.
השפעת ההלם המכני
כאשר התקבלה ההחלטה להכניס את שפריר 1 לשימוש מבצעי בשנת 1962 עדיין לא הושלם פיתוח הנט"ל. ניסויי הפיתוח של הטיל, לרבות ניסוי הקבלה בצרפת, נעשו כולם על מטוסי ווטור, אולם כאמור הטילים יועדו למטוסי שחק. על כן לקראת ייצורו של שפריר 1 בתע"ש והתקנתו המבצעית על מטוסי שחק, החלו סרן מיכה כהן וסרן דן נמרי לתכנן את הנט"ל. בהעדר ידע מספיק ובגלל הצורך המבצעי הדחוף בטיל, הוחלט לתכנן את הנט"ל על יסוד של מבנה ידוע ומוכר של נושא רקטות צרפתי שחיל-האוויר הישראלי הפעיל.
הנט"ל של שפריר 1 היה מסוג "משגר אפס" (Zero Launcher), כלומר התנתקות הטיל ותחילת מעופו מתרחשים ברגע שהמנוע ניצת. הטיל חובר אל הנט"ל בשלוש נקודות תלייה. נקודת התלייה הקדמית (ה"פטרייה") מוקמה באזור מרכז הכובד. פין הגזירה נמצא גם הוא באותה נקודה. כאשר המנוע עבר סף דחף מסוים נגזר הפין והטיל היה חופשי באוויר. שתי נקודות תלייה אחוריות מוקמו בפיית מנוע הטיל, כדי להקנות לו יציבות. על-פי התכנון של חיל-האוויר חובר הטיל בשלוש נקודות התלייה אל קורה בצורת צינור. לעומת זאת קורת הנט"ל של הטיל סיידווינדר היתה בצורת קופסא בעלת חתך מרובע. הנט"ל של שפריר 1 התחבר לכנף השחק באמצעות מתאם קטן שמוקם בנקודה חיצונית מתחת לקצה הכנף.
במרוצת החודשים הראשונים לקליטת השפריר בוצעו ניסויי טיסה לבדיקת עמידותו של הנט"ל החדש בתנאי טיסה. התברר בניסויים שיש צורך "להחליף את הצינור הנושא את נקודות התלייה בצינור בעל אותו קוטר חיצוני, אך בעל עובי דופן פי שניים גדול יותר". עם השלמת תכנונו של האב-טיפוס ובדיקת עמידתו בתנאי טיסה, הועבר ייצור הנט"ל לתע"ש ירושלים והוחל בהצטיידות. אולם בשלב הזה של הפיתוח לא היה ידוע כי השלכת המיכלים הנתיקים משרה הלם מכני חזק עד כדי גרימת נזק לטיל ולנט"ל. ברפא"ל ובחיל-האוויר החלו להבין זאת רק עם הפעלתו המבצעית הלא-מוצלחת של הטיל בקרבות האוויר שהתפתחו עם הסורים בשנה שקדמה למלחמת ששת הימים:
ב14- ביולי 66 בזמן מבצע 'תבונה קטן', שני מבנים של מטוסי שחק מטייסת "הקרב הראשונה" ו"העטלפים" שביצעו תפקידי פטרול וקרב השליכו מיכלים נתיקים 1300 ליטר. תוך כדי השלכת המיכלים נפגעו מספר שפרירים. שניים מהם נתלשו מנושאיהם ושלושה נוספים ניזוקו.

השלכת המיכלים הנתיקים עם הכניסה לקרב אוויר, המתבצעת באמצעות כדור פירוטכני, יצרה הלם מכני חזק על הכנף כולה, שהלך וגבר במיוחד בקצה שלה. נוסף על כך הוכפפה הכנף כלפי מעלה עקב ההקטנה בעומס עם השלכת המיכלים. שתי התופעות חוללו תנודה אלסטית חריפה מאוד עם הגבר חריף שהשרה תאוצות מאוד גבוהות בקצה הכנף, במקום תלייתם של הטילים. במקרים רבים גרמה תנודה זאת לשבירת פין הגזירה שבפטריה ולנפילת השפריר מהנט"ל עוד לפני שיגורו. ואכן לפני מלחמת ששת-הימים הביא חיל-המודיעין לאנשי רפא"ל קטעי עיתונות מסוריה שכללו תמונות של חלקי טילים שהסורים מצאו על אדמתם. גם כאשר הטילים לא נפלו עקב השלכת המיכלים, התנודה החריפה בקצה הכנף גרמה להתפרקות הרכיבים העדינים של ראש הביות כך שהטילים יצאו מכלל שימוש. ואפילו אם היתה נעילה ונשמע צליל הקליטה באוזניות, בכל זאת משהו השתבש בטילים עקב הטלטול והם יצאו מהנט"ל ללא ניהוג וטסו במסלול בליסטי.
תוצאות התופעה התבררו כבר לאחר הקרב הראשון: "נזקים או אובדן שפרירים לא היו עד 14 ביולי 66, בכל טיסות הניסוי, טיסות האימון וטיסות מבצעיות... הנזקים והאובדנים נגרמו ע"י הלם או זעזוע ולא מכה ישירה של גוף זר". חיל-האוויר ערך ניסוי קרקעי בטייסת "הקרב הראשונה" לבדיקת ההשפעה של השלכת המיכלים על הטילים. ואכן, בפענוח של סרטי הצילום התבררה השפעת ההלם המכני על הנט"ל והטילים. כך תיאר את הדבר אורי פ': "זה היה צער בעלי טילים לראות מה שקרה שם, כי אתה ראית את הקורה הזאת ואת הנט"ל מתנדנדים כעלים נידפים ברוח". כתוצאה מהניסוי הוחלט להקשיח את מבנה הנט"ל החלש באזור הפטרייה. ואכן, בחלק מהשיגורים אחרי מלחמת ששת הימים הופלו שלושה מטוסי מיג21- באמצעות טילי שפריר 1.
ההשפעה של השלכת המיכלים לא היתה ידועה בכלל בשלב הצעת האפיון של שפריר 2; זאת התבררה רק כאשר פיתוח הטיל כבר הגיע לשלב של ניסויי ירי באוויר. לכן החליטו מתכנני הנט"ל לטיל החדש, לקיים "נסויי השלכת מיכלים בנוכחות שפריר 2 כדי לקבל אינפורמציה כמותית מדויקת על עוצמת המכה ... על מנת להגדיר את החוזק הדרוש של נקודות התלייה בשפריר דגם 2. ... לצרכי הניסוי אנו מעונינים להשתמש בשפריר דמה, מצויד במדי רעידות, בו נערכו ניסויי בדיקות סביבה במאי 1966. שפריר זה שישדר בטלמטריה את עוצמת המכה, יחוזק כך שהוא לא יפול בשעת ההשלכה".
"הטילים שקטים מאוד בזמן המעוף"
אף-על-פי-כן, באותו השלב, שבו נערך הדיון בראשות רמ"א ב6- בדצמבר 1965 (כמוזכר לעיל) לא היתה כל חלופה לשפריר 1. לכן, מטעמי כוננות, הוחלט באותו הדיון להמשיך ולהשתמש בו בינתיים בטייסות השחק, ב12- מטוסי סמב"ד ובשני מטוסי ווטור צילום שנותרו בסדר-הכוחות.
כן הוחלט אז להשתמש בטילי שפריר 1 לאימונים לאחר קליטת טילי שפריר 2. בסיכום הדיון נתבקשה רפא"ל להעריך באמצעות סימולציה את מרחקי ההחטאה של שפריר 1 בתנאי ירי שונים, כדי לשפר את תנאי השיגור. משתתפי הדיון קיוו כי "... ימצאו אזורי ירי או תנאי שיגור שבהם יש סיכויי השמדה טובים יותר מאשר אלו שהתקבלו בניסויים האחרונים ואז תיערך סדרת ניסויים לאישור הממצאים". אולם, כעבור שנה, ב20- באוקטובר 1966 השיב ד"ר בונן כי "לא נוכל על-ידי חישוב לתת תשובה מהימנה לבעיה זו".
מפענוח התוצאות של שפריר 2 בניסוי עמוד השחר 118, שהופסק אחרי הירי השלישי, התברר שכושר התמרון המרבי של הטילים היה נמוך. הוא נע בין G12 ל- G 13 לעומת התמרון המתוכנן שהיה בין G 18 ל - G 19. כושר התמרון הנמוך גרם לכך שקבוע הניווט היחסי של הטילים היה נמוך מאוד בזמן החליפה על פני המטרה. לפיכך הוחלט להעלות את כושר התמרון של הטיל עד לכדי G 18 באמצעות הגדלת הלחץ ביחידת ההפעלה של ההגאים. פתרון הבעיה אפשר אפוא להמשיך בניסוי.
ב20- במרס 1966 החלה במטווח הבונים סדרת הניסויים עמוד השחר 118א' להשלמת הבדיקה של התבייתות שפריר 2 על מטרה מתמרנת. עד 3 באפריל 1966 נורו שלושת הטילים שלא נורו בניסוי הקודם. מערך הניסוי האווירי והקרקעי היה כמעט זהה לזה שתפקד בניסוי שהופסק. הטייס במטוס המשגר היה סרן חגי רונן מטייסת "הסילון הראשונה" והטייס המלווה היה רס"ן עזרא דותן. הטייסים סרן יגאל ינאי וסרן בועז גפני הטיסו לחלופין את הווטור גורר מטרת הדל-מר יחד עם הנווט סגן אלחנן רז. במערך הקרקעי נטל חלק גדוד נ"מ.
במהלך הניסוי בוצעו כל שלושת השיגורים המתוכננים כנגד מטרה מתמרנת. הניהוג של הטיל הראשון נקטע כ3.5- שניות אחרי השיגור. הוא איבד את המטרה ועבר רחוק ממנה. הטיל השני פעל כראוי, עף אל המטרה וחלף כשני מטרים ממנה. הטיל השלישי פגע ישירות במטרה. בסיכום ראשוני של תוצאות הניסוי כתב רס"ן שנער: "פעולת מערכת הביות הוכיחה עצמה כתקינה והטיל מסוגל לפגוע במטרה מתמרנת". אורי פ' סיכם את הפענוח שערכו ברפא"ל לתוצאות הניסוי: "מהסתכלות בטלמטריה של שפרירים מס' 2-22 ו2-21- ניתן לראות שהטילים שקטים מאוד בזמן המעוף, כמעט לא מתבצעות פקודות ניהוג מיותרות וכתוצאה מזה אין גם גלגול חזק. יש לזקוף התנהגות זאת לשינויים שנעשו בשפרירים... בתנאים שנבדקו עובדת מערכת הביות של השפריר כהלכה".
כדי לחסוך זמן נערכו במקביל לעמוד השחר 118א' גם ניסויים לבדיקת מערכות נוספות של הטיל. מרעום הקרבה שפיתח גיורא שלגי נבדק בניסויים על הקרקע. לפני בדיקתו בירי באוויר הוחלט לבחון את עמידותו בתנאי סביבה של טיסה. ב9- במרס 1966 בוצעה גיחה אחת במטוס שחק נושא טיל דמה שהיה מצויד במרעום קרבה. נבדקה ההשפעה של רעש רקע, דהיינו שמש ועננים, על אפשרות הפעלה אקראית של המרעום. נוסף על כך נמדדו טמפרטורות בחלקים השונים של המרעום. נתוני הניסוי הועברו למשדר טלמטריה שנמצא בנט"ל ושודרו אל תחנת טלמטריה קרקעית. באותה שיטה נמדדבגיחה שנייה באותו יום תחום הרעידות במכלול הביות. המדידה התבצעה בתנאי טיסה שונים.
בה בשעה, בעקבות פענוח התוצאות של ניסוי פתיחת תחום טיסה של שחק נושא טיל שפריר 2 התעורר צורך לחזור על מדידת הרעידות במייצב הגלגול. המדידות נעשו בשילוב עם ניסוי הביות של הטיל (עמוד השחר 118א'). השחק המלווה נשא טיל דמה מצויד בשני מדידים למדידת מהירות הסיבוב של הרולרונים. "בכל טיסה הותקן רולרון אחד רגיל לצורכי ייחוס, ורולרון שני שהוחלף אחרי כל טיסה ושמהירות סבובו הינה הגודל הנבדק". מפענוח הניסוי התברר כי "בלתי אפשרי להסיק מסקנות סופיות מהטיסות שבוצעו", שכן "שני הרולרונים שהושוו נמצאו אחד קרוב לכנף המטוס והשני רחוק ממנה. הסתבר שכנף המטוס משפיעה מאוד על מהירות הסיבוב כך שמהירותו של הרולרון הקרוב היא יותר נמוכה".
לפיכך, ב11- במאי 1966 נערך ניסוי נוסף לבדיקת מהירות סיבוב של רולרונים שונים כדוגמת הניסוי הקודם. נערכה גיחה אחת של מטוס שחק נושא טיל דמה שהותקנו עליו ארבעה רולרונים וארבעה מדידי מהירות סיבוב. "מהתוצאות ניתן לראות בברור שהוספת הכנפונים הורידה את מהירות סיבוב גלגלי המייצבים הן בתחום העל-קולי והן בתחום התת-קולי".
"ביצוע מבוקר של ניסויי השיגור ופיענוח מדויק"
ב20- במאי 1966 התכנסה הוועדה הטכנית של שפריר 2 בראשות רמצ"ד אל"ם אריה הלל ודנה במצב הפרויקט. כשהוצגה לה התוכנית לניסויי הפיתוח המתוכננים נמסר כי ציוד חדש שנרכש יאפשר יתר דיוק בפענוח ומיצוי נתונים וישפר את פעולת המטווח בחוף הבונים:
10. לטילים של ניסוי זה עמוד השחר 119 תוכננה מערכת טלמטריה חדשה בעלת 18 ערוצים שמהם 4 ערוצים מסוגלים להעביר אינפורמציה בעלת תדירות גבוהה. 11. בניסוי ישולב מד מרחק החטאה. מערכת זאת כוללת משדר קטן בתוך ה'שפריר', מקלט ומשדר טלמטריה בתוך המטרה הנגררת. 12. כדי לאפשר את ביצוע הניסוי בתנאים מבוקרים הוכנה תצוגה חדשה של טווחים במטוסי הניסוי. תצוגה זו מאפשרת את הדיוק בטווח השיגור גם מעל ל2- ק"מ. 13. בהקשר לאמצעי הניסוי תאר רס"ן שנער את המבנה של מטווח טילי אוויר-אוויר שהוקם, ואשר משתפים בו כוחות ח"א וכוחות רפא"ל. 14 המטווח מאפשר ביצוע מבוקר של ניסויי השיגור ופיענוח מדויק של התוצאות. אמצעי המטווח הולכים ומשתכללים, תוך לימוד לקחים ורכישת ניסיון וציוד חדש".
הכנסתו הצפויה של הציוד החדש למערך הניסויים הצריכה בדיקות מקדימות אחדות, לשם הכרות והתנסות בתפעולו. כך תוארו מטרותיהן:
א. בדיקת וכיול מד הטווחים הספרתי בשני מטוסי שחק. ב. בדיקה פונקציונלית של מד מרחק ההחטאה ע"י מעבר מטוס שחק נושא שפריר ליד מטרת דל-מר נגררת ע"י ווטור. ג. בדיקת תמרון מטרת דל-מר בגובה 10,000 רגל ובדיקת הגובה המקסימלי לגרירת המטרה ע"י מטוס ווטור.
המערך הקרקעי מוקם בבסיס במצ"א. המטוסים שהשתתפו בבדיקת הציוד, שנערכה בסוף חודש יוני 1966, היו כרגיל מטייסות "אבירי הצפון" ו"הסילון הראשונה".
תוצאות ניסויי הביות על מטרה מתמרנת (עמוד השחר 118 ו- 118א') הסתיימו אפוא בהצלחה. גם תוצאות הניסויים לבדיקת הטיל בתנאי סביבה של טיסה היו משביעות רצון. לפיכך היה אפשר להמשיך בפיתוח כמתוכנן ולהרחיב את בדיקת תחום המעטפת של הטיל.
"הפיתוח הולך ומסתיים"
בין 24 ביולי 1966 ל12- באוגוסט 1966 נערכה במטווח חוף הבונים סדרת הניסויים עמוד השחר 119. היא נועדה לבדוק את הביות למול מטרה מתמרנת בגובה רב, 34 אלף רגל; את טווח השיגור המרבי בגובה 20 אלף רגל; את הביות על מטרה מתמרנת תמרון מרבי בגובה 10,000 רגל; ואת פעולתו של מרעום הקרבה בירי באוויר.
בניסויים אלה שוגרו ארבעה טילים כמתוכנן, ו"תוצאות הטלמטריה קראו שבכל 4 השפרירים מערכת הביות פעלה באופן תקין ומשביע רצון. ההחטאות בכל 4 השיגורים היו קטנות (בין 5-2 מטרים), ומרעום הקרבה פעל בכל המקרים". המערך הקרקעי בניסוי פעל כשורה וללא תקלות, לרבות צילומי השיגורים ורישום המסלולים. לעומת זאת באוויר אירעו תקלות רבות והיה הכרח לשוב ולהמריא 19 פעמים כדי להשלים את הניסויים. גם מד ההחטאה שפותח ברפא"ל (כדי למדוד את מרחק החליפה של הטיל מהמטרה) לא הגיע לניסויים. בישיבת הוועדה הטכנית של שפריר 2, שהתכנסה ב9- באוקטובר 1966, העריך ד"ר בונן כי
הפיתוח הולך ומסתיים, ההעברה לייצור מתקדמת לפי התוכנית. טילי השפריר של הניסוי האחרון עמוד השחר 119 היו בעלי מערכת הנעה מתוצרת תע"ש. לסדרת הניסוי הקרובה גם מערכת הסרוו ניהוג תורכב כבר בתע"ש …

באותה ישיבה נדונו גם הניסויים המתוכננים לבדיקות נוספות של מעטפת שפריר 2: "א. שיגור מטווח מירבי; ב. שיגור מטווח מזערי; ג. שיגור על-קולי נגד מטרה תת-קולית". אף הועלתה שם התוכנית לקיים באביב הבא את סדרת הניסויים לסיכום הפיתוח של שפריר 2, לרבות שיגורים נגד מטרה על-קולית. "רפא"ל ביקש כי חיל האויר יציע תרגילים בעלי משמעות מבצעית לניסוי זה".
המתכנסים דנו גם בניסויי הקבלה של שפריר 2: "טילי השפריר המיועדים לניסויי הקבלה, יעברו בדיקות ע"י רפא"ל. הם יסופקו לחיל האוויר ב2- מנות: א. 10 טילים בחודש יולי 67; ב. 10 טילים בחודש אוג' 67. תוכנית לניסויי הקבלה והן תקן הקבלה... יוכנו ע"י חיל-האוויר עד סוף שנת 1966". עם זאת, באותו שלב כבר התברר שבעיות ייצור בתע"ש עלולות לשבש את התחזית האופטימית בדבר קצב ההתקדמות בפרויקט.

"תוצאות דגם 2 משביעות רצון באופן כללי"
בין 27 בנובמבר 1966 ל29- בדצמבר 1966 נערכה במטווח חוף הבונים סדרת הניסויים עמוד השחר 119א'. שוגרו ארבעה טילים, כמתוכנן. ניתוח תוצאות ראשוני העלה כי "תוצאות דגם 2 משביעות רצון באופן כללי, אם כי המפתח גילה מספר נקודות הטעונות שיפור". בירי על-קולי הושגה פגיעה ישירה. הסדרה התארכה עקב תקלה במטרת הדל-מר שחייבה עיכוב בניסויים.
בסדרה זו שולבו גם שני שיגורים של טילי שפריר 1 מבצעיים על מטרה שטסה בטיסה אופקית וישרה. שני הטילים החטיאו את המטרה והניסוי הופסק, "בגלל העדיפות שנתנה לניסוי הפיתוח, ולכן אי אפשר להסיק כל מסקנה ביחס אליהם". בדיווחו לוועדה הטכנית, שהתכנסה לדיון ב17- בינואר 1967, העלה ד"ר בונן ביתר פירוט את הבעיות שהתגלו בניסויים. רגישות מערכת הקליטה הוגברה בניסויים האחרונים והתברר שהיא גדולה מדי וגורמת להפרעות רקע רבות בתנאי עננות. כדי להתגבר על הבעיה "יש צורך להקטין את רגישות הקליטה ובמידת מה גם את טווחי הקליטה, אך לא מעבר לטווח האווירודינמי. פתרון מלא לבעיה זו הוא כמובן מערכת עין מקוררת" (ההדגשה במקור). החזרות מעננים הפריעו גם לפעולתו של מרעום הקרבה "ולכן היו מספר הפעלות שווא תוך כדי מעוף הטיל. הפתרון הוא הקטנת הרגישות והכנסת מסננות מתאימות".
למשתתפי הדיון היה ברור שהתופעות של רגישות-יתר שהתגלו בראש הביות ובמרעום הקרבה יביאו לדחייה במועד של ניסויי הסיכום של הפרויקט. תוכנן לערוך אותם באפריל 1967, שכן היה צורך לבצע ניסויי קליטה רבים. "בניסויים אלה שיהוו שלב סיום של הפיתוח יהיו כבר טילי שפריר עם ראש קרבי, ולכן יש הכרח להבטיח כי לא תהיינה הפעלות שווא של מרעום הקרבה". לפיכך העריכו שהניסוי המסכם יתבצע "לאחר יום העצמאות סוף חודש מאי 1967", אלא שמלחמת ששת-הימים ותקופת הכוננות שקדמה לה שיבשו גם את לוח הזמנים המעודכן. ניסויי הסיכום של הפרויקט (עמוד השחר 121) נערכו אפוא רק בספטמבר 1967.
רפא"ל מסיימת את הפיתוח
לקראת ביצוע הניסוי המסכם הוחל בתיקון התקלות שנתגלו בראש הביות ובמרעום הקרבה. ראש הביות צויד בקוצץ חדש ונעשו שינויים במרעום.
בחודש פברואר 1967 נערכו גיחות אחדות של מטוסי שחק לבדיקת טווחי קליטה מירביים, קליטה בזויות צידוד שונות והפרעות רקע בתנאי טיסה שונים ביום ובלילה. בכל ניסוי נטלו חלק שני מטוסים, מטוס ניסוי נושא טיל ומטוס מטרה. הטייסים היו סרן אהוד חנקין, סרן שלמה נבות (וינטראוב) וסרן דוד פורת. סדרת הניסויים נערכה מעל רפא"ל. האחראי על הניסויים מטעם חיל-האוויר היה סגן בנימין פיינריך.
אולם, לא רק מטוסי שחק נטלו חלק בניסוי, אלא גם מטוס מיג21-. בחודש מרס 1967 נעשו בדיקות אות מק"ר ממנועו של המיג21- הן על הקרקע והן באוויר. רמצ"ד אל"ם ישראל רוט (התמנה לתפקיד ב1- בפברואר 1967) נתבקש להחליט: "1. האם בדיקות אלו מספקות גם לגבי מטוסים אחרים? 2. באם לא, איזה ממטוסינו אקוויולנטיים מבחינת המנוע(ים) שלהם, הספקו, גודלו ומבנהו הגיאומטרי למטוסי האויב: מיג17-, מיג19-, איל28-, טו16-?"
בין 4 בספטמבר 1967 ל22- בספטמבר 1967 נערכה במטווח חוף הבונים סדרת הניסויים לסיכום הפיתוח (עמוד השחר 121). תוכנן לשגר עשרה טילים, אך הסדרה הופסקה כעבור חמישה שיגורים, בגלל "רעשים שנתגלו בסיגנל העין של הטילים" ותקלות חמורות במטרת הדל-מר העל-קולית, שמנעו את הפעלתה. מהניתוח של תוצאות הניסוי התברר כי ארבעה מתוך חמשת הטילים ששוגרו פעלו באופן תקין. ראש הביות פעל היטב ללא הפרעות מהשמש. מרעום הקרבה פעל כראוי, אם כי באחד השיגורים לא התקבל אות הפעלה של המק"ר. אחד מתוך ארבעת הטילים שפעלו היטב צויד בראש קרבי מוקטן נוסף על מכלול הטלמטריה והוא התפוצץ בקרבת המטרה. בטיל החמישי אירעה תקלה והוא פסק לפעול מיד אחרי השיגור.
בניסויים הקודמים התברר ששיעור פקודות המבצע המוצלחות שהסתיימו בשיגור היה קטן ביותר. זה קרה בגלל בעיות של שמישות מטוסים, תקלות מכניות במטרת הדל-מר ובעיות מזג אוויר. לכן הפעם הוחלט להעלות לאוויר שלושה מטוסי שחק:
המערך של שלושה מטוסי שחק הוכן בצורה כזאת שמכשורו של המטוס המלווה היה כמעט זהה לזה של היורה. לקראת כל ניסוי הוכנו לטיסה שלושת המטוסים כך שבמקרה של תקלה של הרגע האחרון ניתן היה להפוך את המלווה ליורה ואת המטוס המחליף למלווה, כלומר בכל מקרה מספיק היה ששני מטוסים כלשהם מתוך השלושה יהיו שמישים. שיטה זו הוכיחה את עצמה ומנעה ביטול ניסוי בשלושה מקרים מתוך הסדרה.

את כל חמשתהשיגורים ביצע סרן חנקין והטייסים המלווים היו רס"ן עמיחי שמואלי וסרן שלמה נבות. סרן יעקב גל, סרן מיכאל דביר, סגן אלחנן רז וסגן שבתאי בן-שוע הטיסו את המטוסים הגוררים. לראשונה השתתף "מערך צילום נוסף שהיה מורכב משלושה תאודוליטים למדידת מרחקי החטאה" לצד המערך הקרקעי הרגיל. אחרי שצורתו הסופית של מרעום הקרבה נוסתה בהצלחה בסדרת הניסויים עמוד השחר 121 קבעה רפא"ל שפיתוח שפריר 2א' הסתיים בעיקרו.
בישיבת הוועדה הטכנית ב13- בנובמבר 1967 סיכם ד"ר בונן את מצב הפרויקט: הסתיים פיתוח של מרעום הקרבה, שכן נפתרו שתיים מבעיותיו העיקריות - המפתחים הצליחו למנוע את הפעלתו בהשפעת שמש או עננים ויחד עם זאת הצליחו לקבוע רגישות נכונה לכל תחום האותות של סוגי מנועי המטוסים השונים בתנאי מעבר ממצב שיוט למבער מלא. מערכת הביות - "בצורתה הנוכחית (פרט לשנויים מזעריים מניסוי לניסוי) נוסתה ב4- ניסויי ירי, וסיכום התוצאות מ13- הטילים שהגיעו לאיזור המטרה נותן מרחק החטאה ממוצע של 2.9 מטר. 11 טילים מ13- (85%) החטיאו פחות מ4- מטר. על סמך תוצאות אלה נוכל לקבוע שמערכת הביות עונה על הדרישות".

שיטת ניהול הפרויקט הוכיחה אפוא את עצמה. ניסויי הביות הצריכו בסופו של דבר פחות טילים מכפי שתוכנן ויש לזקוף את ההישג הזה לזכות תרבות הדיוק והאמינות שהונהגה בפרויקט.
עתה התעוררה השאלה בדבר פיתוח הדור הבא של טילי אוויר-אוויר מתוצרת ישראל. הניתוחים של קרבות האוויר במלחמת ששת-הימים הורו בבירור על צורך בטיל בעל יכולת שיגור כל-כיוונית כנגד מטרות מתמרנות ב-G גבוה יותר ובעל יכולת לפגוע במטרות מטווחים יותר קצרים.
מובן מאליו שלגבי הצרכן יקבע ניסוי הקבלה, אולם מאחר ולצערנו נצטרך להמתין לו קרוב לשנה, יש לקבוע מדיניות לגבי תעסוקת צוות המחקר משיתפנה בחודשים הקרובים. טבעי הדבר שצוות זה יתחיל לעבוד בנושאים הקשורים בשפריר 2ב', ובעיקר יעסוק בבניית העין המקוררת ובתכנון מערכת מפורט. בלי גישה אוהדת של חיל אוויר לנושא ועזרתו בגיבוש המפרטים השונים, תהיה התועלת בעבודה זו מפוקפקת. קיימת הסכנה שבמקרה זה צוות המחקר המתפנה יפוזר ויועבר לנושאים אחרים, ואז לא יהיה ניתן שוב להחזיר את הגלגל אחורה.
רפא"ל ביקשה אפוא אישור להתחיל בפיתוח טיל שפריר חדש בעל עין מקוררת שיהיה אפשר לשגרו לכל כיוון. אנשי חיל-האוויר החלו לדון באפיון הטיל החדש. אף נדונה האפשרות לקצר את "טווח המינימום" בשפריר 2, מאחר שהתברר תוך כדי התכנון הראשוני של הטיל החדש, שנקרא בשם "פיתון 3", כי הזמן העובר מרגע השיגור ועד לרגע התחלת התמרון של הטיל משפיע במידה רבה על גזרות הירי האפשריות. קיצורו של אותו פרק זמן קצר ירחיב את גזרת הירי ויקטין את טווח המינימום הדרוש לטיל לצורך התארגנות לביות כדי שיהיה אפשר ליירט כמעט בטווח של אש התותחים. עוד התברר שהשינוי הנדרש לשם קיצור אותו פרק זמן של השהיית התמרון איננו כרוך במאמץ מיוחד. על כן הוחלט לבדוק את הרעיון במהלך ניסויי הקבלה של שפריר 2.
ניסויי הקבלה
הקשיים שהתעוררו ביצור הטיל בתע"ש דחו בשנה לערך את סדרת ניסויי הקבלה (עמוד השחר 123). במשך שנת 1968 התקיימו פגישות אחדות בין חיל-האוויר לרפא"ל לקביעת תקן קבלה מוסכם לאישור גמר פיתוחו של שפריר 2 והכרזתו כנשק מבצעי.
מטעמי תקציב הוקצו לניסויים עשרים טילים בלבד, שלא אפשרו לערוך ניסויים לבדיקת כל תחום הביצועים הנדרשים לפעולה יעילה של שפריר 2. אנשי רפא"ל התלבטו אפוא מה יהיה תקן הקבלה במצב עניינים כזה ובחנו חלופות אחדות על-פי הנחייתו העקרונית של בונן: "בפשטות נוכל לומר שעל המבחנים לשכנע את החיל ואת כל טיס וטיס שהסיכוי להשמיד את מטוס האויב במפגש הנו גבוה. מאידך אין אנו מעונינים להגיע להחלטה שלילית מוטעית לאחר כל המאמצים שהושקעו בפיתוח". בישיבה שניהל ב16- ביולי 1968 רמ"א אל"ם בנימין פלד הוחלט לאמץ את תקן הקבלה שהציעה רפא"ל:
א. ייערך מבחן פונקציונאלי עם 10 שפרירים תקינים (טילים המגיעים לאיזור המטרה); ב. יותרו 3 תקלות שונות ב- 3 טילים שונים תוך מהלך הניסוי. בהשלמה להצעה הנ"ל סוכם: א. תקלה חוזרת באותה תת מערכת של השפריר עוצרת את הניסוי עד לסיכום ניתוח התקלות; ב. כל הטילים יצוידו במערכת טלמטריה.

ב28- באוגוסט 1968 התכנסה הוועדה הטכנית בראשות רמצ"ד תא"ל ישראל רוט לדיון על תקן הקבלה הסופי. ב28- באוקטובר 1968 החלה סדרת הניסויים במטווח האוויר-אוויר שבדרום הארץ והיא נמשכה עד 26 בדצמבר. בוצעו 15 שיגורים: 13 שיגורים של שפריר 2, במסגרת ניסויי הקבלה, ושני שיגורים של שפריר 2 שבוצעו בהם שינויים, כדי לבדוק אם אפשר לקצר את טווח המינימום לקראת פיתוח הטיל "פיתון 3". שמונה מתוך 13 הטילים פעלו כשורה. בדו"ח של סא"ל י' שנער, אחראי הניסוי מטעם החיל, נאמר:
א. 8 שיגורים תקינים (מטען קרבי התפוצץ באיזור המטרה); ב. 2 שיגורים בהם מעגל החימוש לא פעל ולכן המטען לא התפוצץ ליד המטרה (בהמשך הניסוי בוטל מעגל זה). שיגורים אלה היו תקינים הן מבחינת מערכת הביות והן מבחינת מרעום הקרבה. המטען התפוצץ באופן תקין בהשמדה עצמית; ג. ב2- שיגורים חלו תקלות: 1. שבירת סנפיר הנגרם כפי הנראה על ידי לוח נותבים שחובר שלא כהלכה. השפריר השתולל והתפוצץ כ2- שניות לאחר השיגור. 2. מרעום הקרבה גרם לפיצוץ המטען הקרבי כ3- שניות לפני המטרה. עד הפיצוץ השפריר ביצע ביות תקין. ד. שיגור אחד בוצע מחוץ למגבלות.
הניסוי הופסק, עקב בעיות במזג האוויר ומחסור במטרת דל-מר על-קולית, "מבלי שניתן היה להשלים את סדרת הניסוי ולהגיע ל10- שיגורים תקינים כפי שנדרש בתקן הקבלה".
סדרת ניסויי הקבלה סבלה מתקלות רבות: מזג-האוויר החורפי, תקלות מכניות במטוסים (בייחוד בווטור) ובמטרות הדל-מר, שאמינותן המכנית היתה נמוכה ביותר, ותקלות במערך הקרקעי. הן גרמו לכך שבוצעו רק מחצית מכלל פקודות המבצע המתוכננות. בסך הכל בוצעו 19 פקודות מבצע מוצלחות, מהן 13 פקודות מבצע, ששוגרו בהן 15 טילים, ושש פקודות מבצע לצורך חזרה ותרגול. בוצעו 19 פקודות מבצע נוספות, אך ללא מילוי המשימה. ניסויי הקבלה של שפריר 2 הסתיימו אפוא "מבלי להגיע לתוצאות חד משמעיות בהתאם לתקן הקבלה".
"הפרובלמטיקה של ה'מספרים הקטנים'"
מצב ענינים זה עורר מטבע הדברים התדיינות בין חיל-האוויר לבין רפא"ל על ניתוח תוצאותיו של ניסוי הקבלה, כלומר על הערכת כושרו המבצעי של הטיל שתקבע את ההכרעה אם להכניסו לשימוש מבצעי. סא"ל י' שנער הציג את הדילמות שניצבו בפני חיל-האוויר:
בהצגת משמעות התוצאות המגמה היא להפריד בין ההתדיינות העשויה להתעורר ביננו לבין המפתח רפא%22ל על בסיס תקן הקבלה מצד אחד לבין הערכה טכנית בלתי-כבולה-למוסכמות של שפריר 2 כאמצעי לחימה מצד שני. … יש להפריד מתוך תוצאות הניסוי את אותם המקרים אשר אין להם כל משמעות על ביצועי שפריר 2 מבצעי בעתיד.

לפיכך המליץ שבשני הטילים שנתגלתה בהם תקלה במעגל החימוש (המעגל בוטל בשאר הטילים) ייחשבו שיגורים תקינים, שכן המערכות האחרות פעלו בהם כשורה וגם מרחק ההחטאה של הטילים עמד בתקן. קריעת אחד הסנפירים בשיגור אחר נגרמה מפאת התקנה לקויה של נותב, ולכן שנער קבע כי "על אף חומרת התקלה בניסוי אין לתקלה זאת השלכה על אמינות שפרירים מבצעיים".
לדעת שנער, התקלה היחידה בעלת משמעות לשם הערכת כושרו המבצעי של הטיל היתה פיצוץ מוקדם של מרעום הקרבה. כאמור, במהלך הפיתוח שונה מכלול זה פעמים רבות ונוסה בהצלחה רק בניסוי אחד לפני ניסויי הקבלה. ברפא"ל אף עדיין לא הצליחו לאתר את מקור התקלה. זה היה סיכום הערכתו של סא"ל שנער על ניסויי הקבלה:
א. 10 שגורים תקינים. ב. מרחקי החטאה של 9 שיגורים פחות מ 3 מטרים. החטאה אחת בין 5-6 מטרים. ג. תקלה משמעותית אחת במרעום הקרבה. ד. כל השיגורים התקינים בוצעו בגובה בינוני, בין 5,000 ל- 20,000 רגל.

הניסוי לא הושלם כמתוכנן ולא התבצעה בדיקה של ביצועי שפריר 2 בגובה רב. אף על פי כן, המליץ סא"ל שנער "לא לנקוט בשלב זה בכל פעולה שיש בה לעכב את הכנסת שפריר 2 לשימוש מבצעי".
ב29- בינואר 1969 התכנסה הוועדה הטכנית להערכת ניסויי הקבלה במהלכה פרץ ויכוח נוקב בין סא"ל שנער לבין ד"ר בונן סביב השאלה "כמה הצלחות מתוך כמה שיגורים חוקיים יש לספור". חיל-האוויר הציג בדיון את תוצאות הניסוי כהווייתן, ללא חקר התקלות שאיפשר להגדיל את מספר השיגורים שייחשבו מוצלחים. בסיכום הדיון של הוועדה אף נאמר: "הוועדה דנה בצורך להשלים את שלב א' של ניסויי הקבלה ע"י ירי טילים נוספים. הצורך בעריכת ניסויים אלה נובע מתוך: א. לא נתקבלו בניסוי מספר השיגורים התקינים כנדרש בתקן הקבלה. ב. לא בוצע שגור מוצלח בגובה רב". נציגי רפא"ל בוועדה הסתייגו מאופן הצגת הדברים וטענו שאין צורך לערוך ניסוי משלים, ולהכיר "ב2- השיגורים בהם מעגל החימוש לא פעל, כתקינים". כדי להפיג את המתח בין החיל לרפא"ל כתב ד"ר שמואל מ', ראש הפרוייקט החדש (מונה ב- 1 בינואר 1969), מכתב אישי לרלצ"ד, שבו נאמר:
1. תכנית הפיתוח של שפריר 2 התנהלה במשך ארבע השנים האחרונות בצורה שיכולה להיות מופת לשיתוף פעולה בין החיל והמפתח. על אף כמה שיבושים בהתארגנות לייצור ואיחורים במועדי האספקה, אשר איכזבו אתכם, בצדק, נדמה לי כי הפיתוח התקדם יפה גם בהשוואה עם תוכניות פיתוח דומות בחיל. חבל יהיה שדווקא מבחני הקבלה, אשר הוכנו יחדיו בקפידה רבה תוך איזון אופטימלי בין דרישות החיל והפרובלמטיקה של ה'מספרים הקטנים', יהיו עכשיו למוקד לאי הבנות. 2. קיימות עכשיו שתי בעיות: א. סיכום תוצאות הניסויים ע"פ תקן הקבלה וע"פ ממצאי הצוות לניתוח תקלות. ב. עריכת ניסויי השלמה ע"פ דרישת החיל. … 3. באשר לניסויי השלמה שהחיל דורש, הייתי רוצה שתדע כי אין לנו התנגדות לעריכת ניסויי השלמה. אני רק מציע להפריד בין הצורך בעריכת ניסויי השלמה ובין ספירת הטילים המוצלחים לפי תקן הקבלה. קיימת תמימות דעים מלאה בין נציגי החיל לבינינו כי ירי של טיל אחד או שניים נוספים אינם משמעותיים מבחינה סטטיסטית. הדרישה לשיגורים נוספים נובעת למעשה מתוך רצון של החיל לערוך בדיקה נוספת, בקשר עם מרעום הקרבה. בדיקה כזאת (גובה רב) … לא באה להשלמת הסטטיסטיקה אלא לשם בדיקת המרעום מבחינה פונקציונלית בתנאים ספציפיים…

"ולבסוף", הודגש במסמך, כ"הערה כללית", כי "שפריר 2 הוא לא רק מערכת נשק נוספת לח"א. בהתאם לאפשרויות הרכש, חשיבותו הרגעית יכולה לעלות או לרדת. השפריר הוא גם גשר ליצירת האמון של חיל האויר אל המפתח. אמון זה חיוני להתפתחות כושרנו העצמי בפיתוח מערכות נשק מתקדמות בארץ ולהקטנת תלותנו בגורמי חוץ".
טיעוניה המוצדקים של רפא"ל ויכולתה להצביע על מקור התקלות ועל הדרך למנוע את הישנותן הביאו להחלטה של הוועדה הטכנית לאשר את הטיל שפריר 2 כנשק מבצעי. ב14- באפריל 1969 היא התכנסה בראשות רמצ"ד תא"ל רוט וקבעה בין השאר: "4. הוועדה הטכנית קיבלה את המלצות הצוות לניתוח תקלות המפורטות בנספח א' בשלמותן וקבעה כי שפריר 2 עמד בתקן הקבלה; 5. הספקת השפרירים לידי ח"א תיעשה בהתאם לקצב עליו סוכם בדיונים קודמים. השפרירים יסופקו בתוך מיכלי אריזה שמפרטם יאושר על ידי ח"א ... 7. השפרירים אשר נותרו מהכמות שהוקצבה לניסויי קבלה, יעמדו לרשות ח"א לביצוע נסויי השלמה שיגור בגובה רב. רפא"ל יעמיד לצורכי ניסויים אלה את אמצעי הניסוי אשר ברשותו".
במקביל לתהליך ההתדיינות בדבר אישור ניסויי הקבלה וההחלטה להכניס את שפריר 2 לשימוש מבצעי בטייסות היירוט של החיל, החל להסתמן מהלך חדש, בלתי צפוי, שסיכן במידה רבה את עצם קיומו של הפרויקט.
שפריר או דקר
בעקבות תוצאות מלחמת ששת-הימים והשינוי הגיאופוליטי שחל במעמדה של מדינת ישראל, התהדק שיתוף-הפעולה בין ישראל לארצות-הברית. התהדקות הקשר בין שתי המדינות התבטאה באפשרויות חדשות לרכוש מערכות נשק כמו טילי אוויר-אוויר. עד מלחמת ששת-הימים האמריקנים סירבו לדון באספקת טילי סיידווינדר לישראל. כך למשל כתב ב14- ביולי 1965 עוזר נספח צה"ל בוושינגטון, סא"ל אהרון יואלי, למפקדת חיל-האוויר:
הצגת התעצמות מצרים וסוריה בטילי אוויר-אוויר אינפרא-אדום כלפי שלטונות ארה"ב, עשויה אולי לפתוח לנו אפשרות רכש טילי Sidewinder כאן. עד כמה שידוע לי, לא הוגשה מצדנו אף פעם בקשה רשמית למשרד החוץ האמריקני בנדון. הסיכויים לקבלת נשק זה עלולים להיות קטנים ביותר ואולי אפסיים - אבל הבקשה עדיין כדאית. אבקש אישורך להגשת בקשה כנ"ל והוראותיך בנדון.
לעומת זאת במסגרת עסקת 'קורנס', במרוצת שנת 1968, נקלטו בחיל-האויר 60 טילי SW 1A - ((AIM-9B, שכונו בחיל-האוויר בשם 'ברקן' והוזמנו 250 טילי C1 SW (D9 -AIM) שכונו בחיל-האוויר בשם 'דקר'. טילי דקר היו אמורים להגיע בתחילת שנת 1970.
שינוי נוסף בלתי צפוי לחלוטין היה אף הוא תוצאה ממלחמת ששת-הימים - הכנסת טילי אוויר-אוויר אטול מתוצרת ברית-המועצות לשימוש מבצעי. כתוצאה מכניסת צה"ל לשדה התעופה ביר-גפגפה (כנף 3 - רפידים) "נפתח" מקור בלתי צפוי לאספקת טילי אוויר-אוויר. המצרים השאירו בשדה כמה עשרות טילי אטול שהיו מקבילים באיכותם לטילי סיידווינדר B- 9AIM האמריקניים. כבר ב30- ביוני 1967, ימים אחדים אחרי סיום הקרבות, התקיים דיון בחיל-האוויר בראשות סא"ל אדם צבעוני על השמשתם של טילי אטול:
נמצאים בידינו כ30-40- טילי אטול שלמים (שלל) ועוד כמספר הזה טילים מפורקים, שיתכן שחסרים להם חלקים. בנוסף קיימים 9 נטל"ים. טילי אטול הם חיקוי מדויק של סיידווינדר 1. 2. מאחר ששפריר דגם 1 הוכיח עצמו לאחרונה כבלתי יעיל, והכנסתו לשימוש של שפריר 2א' לא תבוצע כנראה לפני שנה וחצי מהיום, ומאחר וביצועיו של האטול טובים מאלו של שפריר 1, ניתן לסתום איתו חלקית את הפער, עד הכנסת שפריר דגם 2א' לשירות.
מבדיקה שערך חיל-האוויר נראה שיהיה קל להתאים את הנטל"ים של האטול לתלייה במטוסים. לפיכך סוכם כי "האטול יוכנס לשימוש מבצעי במקום שפריר 1 בטייסת אחת, מומלץ בטייסת "העטלפים". ושחיל-האוויר בשיתוף עם רפא"ל יבדוק את הטילים ויפענח את שיטת הפעלתם הטכנית. עם גמר התקנת אב-הטיפוס יבוצע ניסוי ירי של 4 טילים". רמ"א, תא"ל פלד, התבקש לאשר את סכום הדיון.
ואכן ברפא"ל ובחיל-האוויר למדו את תכונותיו של האטול ובחודש נובמבר 1967 הוא נבדק בניסוי שנערך בדרום הארץ. סרן אשר שניר שיגר ממטוס שחק של טייסת "העטלפים" ארבעה טילי אטול אל מטרת דל-מר שגרר מטוס ווטור. הניסוי היה מוצלח. ב8- בדצמבר 1967 התקיים אפוא דיון על היערכות חיל-האוויר להפעלה מבצעית של הטיל: "הצלחת ניסויי השיגור של טילי אטול משחק, אישור השימוש המבצעי בהם ע"י חיל-האוויר והתוצאות הדלות של ירי שפריר 1 עד כה, העלו את הצורך לצייד מטוסי שחק בטילי אטול". הוחלט "לצייד את מטוסי הכוננות ברפידים בטילי אטול בעדיפות א'". ואכן בו ביום הונהגה בטייסת "העטלפים" כוננות יירוט עם טילי האטול.
הכנסתם של טילי אוויר-אוויר מתוצרת ארצות-הברית וברית-המועצות לשירות בחיל-האוויר במרוצת שנת 1968, והאפשרות לרכוש טילים מדגמים מתקדמים בארצות-הברית מחד גיסא, והפיגור בתוכנית הפיתוח של שפריר 2 והבעיות בהתארגנות לייצורו מאידך גיסא גרמו לכך שבתחילת 1969 חלק מאנשי חיל-האוויר החלו לשקול מחדש את עמדתם ביחס להמשך קיומו של הפרוייקט. השאלה היתה אם לא מוטב להמשיך להצטייד בטילי סיידווינדר האמריקניים, דקר וברקן, ולא בשפריר 2 הישראלי. מחיר הברקן היה 7,000 ל"י ליחידה (2,000$) ומחיר הדקר היה 42 אלף ל"י ליחידה (12 אלף $). ההערכה היתה שהמחיר של שפריר 2 יהיה 72 אלף ל"י ליחידה.
ההתלבטות באשר לסוגיות אלו באה לידי ביטוי ב31- בינואר 1969, במכתב של סא"ל אורי טלמור המציג את החלופות להצטיידות בטילי אוויר-אוויר נכון לאותה השעה. לדבריו, מההשוואה בין ביצועי טילי הברקן והדקר האמריקניים לבין טיל שפריר 2 עולה, כי "כללית עדיף" שפריר 2 על הברקן והאטול, "אך נופל" מהדקר, אשר יתרונותיו הם כדלהלן: "תחום פעולה רחב יותר, רגישות נמוכה יותר להפרעות וטווח מינימום קצר יותר". הוא סיכם אפוא כי "מרבית הגורמים מודים שרכש טילי SW עדיף על ייצור שפריר 2, זאת על רקע של תקציבים וביצועים." עם זאת ציין כי "שתי המגרעות העיקריות באי-ייצור שפריר הנן ראשית החשש מאי הקמת מערך ייצור בארץ, למקרה של קשיים ברכש חוץ, ושנית פיזור קבוצת עבודה ופיתוח." לבסוף המליץ טלמור:
א. לרכוש 10-15 טילים מדגם שפריר 2א' מסדרת קדם ייצור ולשבצם בדחיפות במערך המבצעי. טילים אלה יורכבו מרכיבים שרובם כבר מצויים היום בתע"ש וברפא"ל. ב. להטיל על קבוצת העבודה שעסקה בפיתוח השפריר לפתח את הטיל העתידי: טיל לקרבות אויר אויר. ג. לארגן את מערך הייצור של שפריר 2א' כך שניתן יהיה להחיותו במהירות בעת הצורך.

ראש מחלקת אוויר תא"ל בנימין פלד לא אימץ את ההמלצות הללו, ובמכתבו למפקד החיל הדגיש כי,
1. א. בהשוואת ביצועים כללית בין שפריר 2 א' (המבוססים על ניסויי ירי של ממש) ובין S.W. AIM - 9B ברקן אין בטחון שהשפריר נופל בביצועיו ויש יסוד סביר להניח שהוא עולה על S.W - A1 ב. לא נוכל להפעיל טילי 1C - S.W דקר לפני ינואר 70. ג. אין ביטחון מוחלט שאמנם נקבל בכמויות או בכלל נקבל את ה 1C - S.W; 2. אי לכך הנני ממליץ (למרות ההוצאה הכספית של 3.6 מליון ל"י) להמשיך בהכנות לייצור שפריר כמתוכנן כולל הכנסת שיפור טווח המינימום… יש טעם להמשיך בייצור עד להתחלת ייצור 'פיתון 3'.

אף-על-פי-כן קיבל האלוף הוד את המלצת סא"ל אורי טלמור לרכוש טילי דקר בארצות-הברית במקום לייצר טילי שפריר 2 בארץ, וב18- בפברואר 1969, בדבריו לעוזר שר הביטחון צבי צור, סיכם: "לאור מחיר טילי שפריר דגם 2א', אפשרות של רכש טילים S.W 1A (שביצועיו מבטיחים) ו- S.W 1C, איני רואה אפשרות להשקיע מתקציב חיל-אוויר בייצור טילי שפריר". הוא היה מודע למשמעות ההחלטה ולכן המליץ:


א. הרכבת טילים קיימים - להשלים הרכבת טילי השפריר שרכיביהם כבר יוצרו: כ- 15-10 במספר תוך החודשים הקרובים. ב. קיצור טווח המינימום - לסיים את הפיתוח והניסויים לקיצור טווח המינימום וליישם אותם על 15 הטילים שהורכבו מרכיבים. הניסויים ייערכו עם הטילים מתוך אוכלוסייה זו. ג. טיל חדש לקרבות אויר - להטיל את מרכז הכובד של הפיתוח - כח אדם, ידע ואמצעים - לפיתוחו של טיל חדש לקרבות אויר.

השינוי המפתיע שחל במדיניותו של החיל בעניין שפריר 2 עורר התנגדות עזה ברפא"ל. הוא נתפס כאיום על עצם היכולת לפתח ולייצר טילי אוויר-אוויר בארץ העלול להרוס את התשתית שהוקמה עד אז בעמל רב. כך כתב ד"ר שמואל מ':
עד כמה שידוע לי קיימת החלטה במפקדת ח"א להגביל את הייצור של שפריר 2א' ל60- יחידות בלבד. אני מקבל החלטה כזאת, במידה שהיא נכונה, בחומרה רבה מאוד. היא מוכיחה כי הצרכן, כנראה מסיבות מוצדקות מבחינתו הוא, אינו נמנע מוויתור על מאמץ של מאות שנות אדם בפיתוח מערכת נשק ישראלית, אשר הסתיים בהצלחה… האמברגו למינהו מזה כשנתיים שינה לכאורה את האווירה ואת הגישה לנושא הפיתוח והייצור בארץ, עד כמה שאפשר היה להבין מן ההתבטאויות של אישים בכירים במשהב"ט במשרד הביטחון. התעצמותנו וחוסר תלותנו הטכנולוגית הפכו להיות מושכל ראשון בתוכניות ההצטיידות שלנו. השפריר יכול לשמש כתרומה בולטת בתהליך זה…

יתירה מזאת; מרחב אף רמז כי אולי
הקשיים שהתעוררו באחרונה בקשר עם ניסויי הקבלה של השפריר קשורים בהתפתחויות הרכש האלה… אני ממליץ לפיכך להעלות את הבעיה בכל היקפה ומשמעויותיה בדרגים המתאימים.

ואכן, לשם שינוי החלטתו של מפקד חיל-האוויר מרדכי הוד יזם מנכ"ל רפא"ל ישעיהו לביא דיון בנושא זה בלשכתו של עוזר שר הביטחון צבי צור. ב3- במרס 1969, לקראת אותו דיון, הוא כתב למנכ"ל משרד הביטחון משה קשתי:
נראה לי שיש צורך חיוני לקבע מדיניות ברורה וארוכת טווח בנושא זה כמו בכל נושא פיתוח גדול אחר. אין טעם בהשקעת מאמצי פיתוח בהיקף גדול כשתוצאות פיתוח זה מותנות בשינויים של תקציבים שנתיים של המזמין או קוניוקטורה מזדמנת של רכש. … אם אמנם מוסכם כי פיתוח טילי אוויר אוויר מתקדמים … הוא יסוד במדיניות הפיתוח של מערכת הביטחון, יש לאמץ את הגישה הבאה: 1. יש לשמור על רציפות הייצור בתע"ש ובתעשייה הפרטית, להבטחת ביצוע תוכניות הפיתוח של טילים חדשים אשר יבשילו לכל המוקדם ב- 1974. 2. יש לקיים רציפות יצור שפריר 2 עד 1971-72 להשגת הדרישה הנ"ל. 3. הבטחת הקליטה המבצעית של שפריר 2 ע"י ח"א בכמות ובאיכות שיש בהן משמעות מבצעית, זאת לשם קיום הקשר החי בין המפתח, היצרן והחיל. קשר זה חיוני עבור המפתח לשם קבלת Feedback על נושאים לוגיסטיים ואופרטיביים.

ב9- במרס 1969 התקיים הדיון המבוקש בלשכת עוזר שר הביטחון בנוכחות מנכ"ל משרד הביטחון משה קשתי, עוזר שר הביטחון צבי צור, המדען הראשי של משרד הביטחון א' דבורצקי, מפקד חיל-האוויר האלוף מוטי הוד, מנכ"ל רפא"ל ישעיהו לביא ומנכ"ל תע"ש יצחק עירוני. עוד השתתפו בדיון ראש מנהל הרכש אל"ם אריה הלל, ד"ר שמואל מ' מרפא"ל, מיכאל שור מתע"ש, יעקב ליאור מתע"ש, אורי פ' מרפא"ל ועוזר המדען הראשי של משרד הביטחון ידידיה ש'. טיעוני רפא"ל התקבלו בדיון והוחלט בסופו על פשרה:
א. יימשך ייצור הסדרה של 110 טילי שפריר 2א' שהוזמנו, אולם בקצב מואט של כ- 4 טילים לחודש. ב. יירכשו 200 טילי סיידוינדר 1A ברקן ו- 200 טילי סיידוינדר 1C דקר (המספר הסופי של טילים מדגם סיידווינדר 1C יסוכם במועד מאוחר יותר). ג. ירוכז המאמץ בפתוח טיל קרבות אוויר-אוויר "פיתון 3".

בכך הוסר אפוא האיום על המשך הפרוייקט, וחיל-האוויר נערך להכנסתו של הטיל לשימוש מבצעי.

פרק ג
ייצור והצטיידות

"לאור היעילות הבולטת של שפריר 2 ומחיר ההשמדה הנמוך בו הוא מצטיין, אני מציע להזמין בהקדם כמות של 600 שפרירים". (27.2.1970, ד"ר שמואל מ' ראש פרויקט שפריר 2 ברפא"ל)
"שיתוף היצרן בהכנת הדגמים לניסויי פיתוח"
בתוכנית הפיתוח של שפריר 2א' שהגישה רפא"ל לחיל האוויר ב3- במרס 1965 נקבעה הערכה שניסויי הקבלה יתחילו במאי 1967. ומיד אחר כך יהיה אפשר לשלבו בשירות מבצעי. המתכננים קיוו אפוא כי כעבור מעט יותר משנתיים יהיו בידי חיל האוויר טילים מבצעיים מסדרת הכוננות הראשונה. לשם כך נדרש מעבר מהיר מדגם פיתוח לדגם ייצור, אולם ההערכה היתה שמעבר כזה לייצור שפריר 2 יארך שנה עד שנה-וחצי. לכן הוחלט הפעם לבצע את העברה לייצור בתע"ש במקביל למהלך הפיתוח באמצעות "שיתוף היצרן בהכנת הדגמים לניסויי פיתוח; העברת כל מכלול לייצור בשלמותו מיד עם סיום פיתוחו; והזמנת סדרת הטילים הדרושים לניסויי קבלה בשלמותה אצל היצרן באופן שניסויים אלה יאשרו הן את הפיתוח והן את רמת הייצור".
רפא"ל לא ערערה הפעם על ייצורו של שפריר 2 בתע"ש. זה תאם את מדיניותו של משרד הביטחון להפריד בין מנגנוני פיתוח למנגנוני ייצור של אמצעי לחימה. המדיניות נקבעה ב1958-, כאשר הוחלט להקים את רפא"ל. יסודה נעוץ ברצון למנוע ריכוז יתר של פעילות הפיתוח והייצור הביטחוני בידי גוף אחד העלול לנצל לרעה את מעמדו הבלעדי. מעצבי המערכת קיוו שתחרות בין גופים אחדים תבטיח ייצור במחירים סבירים ועמידה במועדי אספקה. ואכן על-פי החלטת מנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס ב1960- נמסר עיקר ייצורו של שפריר 1 לתע"ש מפל"ן (מפעל לייצור נשק). בניגוד לרצונה של רפא"ל לייצרו אצלה.
המשך מדיניות ההפרדה של משרד הביטחון יושמה עתה בייצור של שפריר 2. גם שאלת בחירתו של יצרן אחר עבור הטיל החדש לא עלתה כלל לדיון, אך טבעי היה שמפעל תע"ש מפל"ן אשר עסק עדיין בייצור שפריר 1 ייצר גם את שפריר 2. המשך ההתקשרות היה בעל משמעות בולטת מבחינת גורם הזמן. מאחר והתקשרות עם יצרן חדש היתה מחייבת לעמוד על טיבו ויכולתו להתמודד עם ייצור מערכת נשק כה מורכבת, דבר הגוזל זמן. וחיל-האוויר דרש להכניס במהירות את הטיל לשימוש מבצעי. לפחות כך נראו הדברים בשלב ההוא.
לרפא"ל נועדה מעורבות בייצור של סדרת הטילים לניסויי הקבלה - הכנה של תיקי ייצור, הדרכת עובדים ופיקוח טכני, אך לא מעורבות בייצור סדרות הטילים המבצעיים. המזמין (חיל-האוויר, במקרה הזה) הוא שהיה אמור לפקח על ייצורם, כמקובל בשאר מוצרי תע"ש. כבר בישיבה הראשונה של הוועדה הטכנית לפיקוח על פיתוח שפריר 2 (23 במאי 1965) הגישה רפא"ל תוכנית היערכות מפורטת לקליטת שלושים טילי שפריר 2 בחיל-האוויר, כדי ש"עם גמר ניסוי הקבלה (מאי 1967) יהיו בידי ח'א כל האפשרויות והידע להפעיל שפריר 2". ד"ר בונן המליץ שם להחליט כי כבר בחודש ינואר 1966 יוזמנו החומרים הדרושים לייצור שלושים הטילים, ויוכנו מתקני הובלה, בדיקה, עזרי אימון, ספר הטיל, ספר הטייס וספר תחזוקה. "מאחר וכל הידע לייצור יימסר כבר ליצרן עד אביב 1966, אפשר יהיה לשקול התחלת יצור בתאריך זה באם מהלך הפיתוח יצדיק זאת. כדאי בהחלט להסתכן ולהזמין בשנת התקציב 1965/66 חומרים וחלקים למטרה זו". לשם כך נדרשו 150 אלף ל"י.
ב10- באוקטובר 1965 התכנסה הוועדה הטכנית לישיבתה השנייה והוחלט שחיל-האוויר ורפא"ל יחלו בהכנות לקליטת 30 הטילים המבצעיים הראשונים. היתה גם התייחסות לתקציב: "המלצת ח"א היא שההקצבה הנ"ל תיעשה במסגרת תקציב הפיתוח ותיכלל אחר כך במחיר הסדרה הראשונה".
כעבור כחודשיים, ב5- בדצמבר 1965, התקיים דיון אצל מנכ"ל משרד הביטחון על ייצור שלושים הטילים הראשונים. על-פי הדיווח שנמסר שם, חלוקת העבודה בין רפא"ל לתע"ש תאמה לחלוטין את המדיניות של משרד הביטחון. רפא"ל העבירה לייצור בתע"ש את המכלולים שפיתוחם הסתיים.
"לגשת מיד לייצור של 60 טילים"
במרוצת החודשים הראשונים של שנת 1966 רווחה ההערכה שפיתוח שפריר 2 הולך ומסתיים בצורה חיובית ו"התחזית היא שבאמצע שנת 67 יוכרז הטיל כסטנדרטי בהתאם לאפיון המבצעי שהוצא ע"י חיל-האוויר". בישיבת הוועדה הטכנית ב20- במאי 1966 אמר אפוא נציג תע"ש ניצן הלוי שתע"ש זקוקה לתוכנית ההצטיידות של חיל-האוויר כדי להיערך לייצור.
ואכן, תוכנית ראשונית של מערך טילי שפריר 2 הדרוש לחיל גובשה בתום סדרת דיונים שנערכה בין גורמי מטה חיל-האוויר השונים. ב6- ביולי 1966 המליץ רס"ן יוסף אפיק מחיל-האוויר לרמ"א על תוכנית ההצטיידות. בתוכנית זאת היתה הפרדה בין סדרת הייצור הראשונה, שהיתה מיועדת למטוסי שחק בלבד כדי "לכסות את הכוננות המבצעית למשימות יירוט ברגיעה", לבין תוכנית ההצטיידות של כלל חיל-האוויר "בהתיחסה לסד"כ מטוסי הקרב עד שנת 70/69". כך נאמר שם על תוכנית ההצטיידות בטילים למטוסי שחק:
7. הצורך המבצעי עומד על כוננות כוללת של 24 מטוסים תוך חלוקה מספרית שווה בין הטייסות (במקרה של 3 טייסות - 8 מטוסים לטייסת ובמקרה של 2 טייסות - 12 מטוסים לטייסת). 8. ע"מ להבטיח את הכוננות הנ"ל יש להכין רזרבה מתאימה וההמלצה היא לקבוע 30 מטוסי שחק כיעד מבצעי לכוננות יירוט. 9. בהתבסס על מספר המטוסים שיש להבטיח לכוננות היירוט, סדרת הייצור הראשונה צריכה להיות: א. 60 שפרירים ב', ב. 60 נטל"שים נושא טיל שפריר, ג. מכשירי בדיקה אלמנטריים.

באשר לכלל מטוסי הקרב של החיל הוצע לצייד בטילים את המערך הבא: את כל 65 מטוסי השחק, שמשימתם העיקרית יירוט וחיפוי, את כל 50 מטוסי מירז' M 5 (אמורים היו להגיע מצרפת) שמשימתם תקיפה בעומק, 10 מטוסי ווטור ו24- מטוסי עייט (סקייהוק) - מתוך 48 מטוסים שהיו אמורים להגיע מארצות-הברית - שיועדו אף הם לתקיפה בעומק וכן 13 ממטוסי הסמב"ד שיועדו לתקיפה. את סד"כ מטוסי אורגן ומיסטר 4, הומלץ לא לצייד בטילים. סד"כ מטוסי הקרב שיועד לשאת את טילי שפריר 2 עמד אפוא על 162 מטוסים:
כיוון שכל מטוס מסוגל לשאת 2 שפרירים מלאי מבצעי מינימום המוצע הוא 325 שפרירים ב' ו305- נטל"שים (השפריר יהיה צמוד לקצה כנף הווטור ללא נטל"ש). למספרים הנ"ל יש משמעויות מבצעיות שונות ולהלן העיקריות שבהן: א. הגנת שמי המדינה - יכולת הזנקה ליירוט של 81 זוגות (או 40 רביעיות) עם טילי אוויר. ב. יירוט, חיפוי ותקיפה עמוקה - 162 מטוסים מצוידים בו-זמנית בטילי אוויר אוויר.

המתכננים התחשבו בבעיות שמישות וכשירות מבצעית. הם הציעו אפוא לקבוע שהמלאי הנוסף יהיה בשיעור 35 אחוזים ממספר הטילים המותקנים ולכן המליצו לייצר 440 טילי שפריר 2. עוד העריכו שיידרש מלאי בשיעור רבע מנושאי הטילים המותקנים ולכן המליצו לייצר 370 יחידות. להערכתם מחיר ההצטיידות המוצעת יהיה כ16- מיליון ל"י. חיל-האוויר העריך שסדרת הייצור הראשונה תושלם תוך כשנה-וחצי מהגשת ההזמנה לתע"ש ותוך שלוש-וחצי שנים נוספות יושלם הייצור של שאר הטילים, כלומר חמש שנים אחרי ההזמנה.
ב25- ביולי 1966 התקיים דיון בראשות רמ"א אל"ם מנחם בר על תוכנית ההצטיידות. בסיומו הוחלט לאמץ רק את ההמלצה לצייד את מערך הכוננות של מטוסי שחק בטילי שפריר 2, כלומר לייצר מיד 60 טילים בלבד. לפיכך "אם לא יחולו עיכובים מיוחדים תחילת יצור הסדרה צפויה באמצע שנת 67 וסיומה חזוי בתחילת 69. באשר למערך מבצעי כולל של שפריר ב' עבור ח"א תוגש המלצה בנפרד".
מגבלותיו של התע"ש בייצור טילים
תע"ש קיבלה אפוא את תוכנית ההצטיידות של חיל-האוויר, כבקשתה. בישיבת הוועדה הטכנית לפיקוח על פיתוח שפריר 2, שהתכנסה ב9- באוקטובר 1966, אף נמסר כי "החומרים לסדרת כוננות הוזמנו. על תע"ש להתחיל לספקם לאחר מסירת טילי השפריר המיועדים לניסויי הקבלה". אולם לקראת ניסויי הקבלה, בשלב כה מתקדם של הפיתוח, התברר לרפא"ל שתע"ש אינה מסוגלת לעמוד בתחזית הייצור - חלפו כשנתיים מתחילת הפיתוח ורק אז התברר כי "פרט להכנת חומרי גלם לא יצאה תוכנית הייצור לפועל ..." ו"יכולתו של התע%22ש בייצור טיל מוגבלת הן מבחינת ההיקף הקטן של כוח האדם המוביל, הן בגבולות הייצור והן ברמת העבודה". הפיגור בתע"ש, ובייחוד בהרכבת יחידת ההנחיה של הטיל ובדיקתה, שם לאל את תחזיתה של רפא"ל על גמר הפיתוח וההצטיידות.
לדאבונו של ד"ר בונן התברר שהמדיניות של קיום מעקב רופף בלבד על עבודתם של קבלני המשנה "מתוך הנחה שאפשר לסמוך על האתיקה המקצועית וההבטחות של קבלן משנה עצמאי ואין זה יפה לבדוק לו את הציציות יותר מדי". היתה משגה. בחודשים הראשונים של שנת 1967 התגבשה הערכה שהפיגור יגיע לשנתיים ו"לפיכך אפשר לערוך את ניסוי הקבלה לפי השיטה הנוכחית רק בתחילת 1969". בונן התריע אפוא ודרש במפגיע לשנות את מדיניות הפיתוח וההצטיידות של משרד הביטחון. הוא סבר שמקור התקלות בהפרדה חותכת מדי בין הגורם המפתח לגורם המייצר, וברוח זו המליץ למנכ"ל רפא"ל מ' מרדור ב6- באפריל 1967:
1. רפא"ל אינו מוכן לחכות ויערוך את ניסוי הקבלה עם טילים שיורכבו ויבדקו על-ידו כאשר תע"ש מספק את המכלולים השונים. תקן הקבלה יקבע ע"י הועדה הטכנית. עם הצלחת ניסוי הקבלה יאשר חיל-האוויר שרפא"ל גמר את פיתוח הטיל בהתאם לאפיון. 2. הטילים שייוצרו אחרי ניסוי הקבלה יהיו זהים לטילי הקבלה, פרט לשינויים שיאושרו ע"י הוועדה הטכנית. איכות הייצור תיבדק ע"י דגימת ירי שוטפת. שיטת הדגימה תקבע ע"י הוועדה הטכנית.
בונן הציע שרפא"ל היא שתייצר ותספק את הטילים לסדרת הכוננות הראשונה, עד שתע"ש תסיים את היערכותה לייצור. הוא צפה שתע"ש תסיים להכשיר את עצמה בייצור הטילים רק בתחילת 1969, ואף זאת בתנאי שייקלט כח אדם מתאים בחודשים הקרובים. "על חיל-האוויר להכין בעוד מועד צוותים מאומנים ומתקנים לקליטת סדרת הכוננות הראשונה. אם הטילים יגיעו לכוננות ללא ההכנה הנדרשת, לא יהיה רפא"ל אחראי לביצועי הטילים בכוננות. אין כל משמעות לתוצאות ניסויי הקבלה, אם הטילים לא יקבלו טפול מתאים בחיל".
ראש הפרויקט הוסיף והציע במכתבו למרדור, מנהלו, כי "אם תע"ש לא יסכים לתכנית זו ויטען שהוא מסוגל להתארגן לייצור עצמאי יותר מהר ומבלי להזדקק לשלבי הלימוד המתוארים לעיל, יודיע רפא"ל למפקד חיל-האויר ולוועדה הטכנית שלדעתו העברה חפוזה כזו של הייצור לתע%22ש תגרום לתקלות אמינות חמורות ושרפא"ל לא יהיה אחראי לתוצאות". גם אם תע"ש תענה ותסכים להצעות, אך יתברר שאין היא מצליחה להיערך לייצור "עד ה- 1.8.67, ... יקפיא רפא"ל את ההעברה וימשיך לייצר את הטילים בעצמו בקביעות כאשר תע"ש מספק מכלולים בלבד". בונן אף פירט במכתב את הפעולות שיש לנקוט לקראת ייצור הטילים ברפא"ל.
המדיניות החדשה שהציע ד"ר בונן באה גם על רקע ביקורת של אנשי רפא"ל על רמת הייצור הירודה של שפריר 1, שפגעה לדעתם בכושרו המבצעי של הטיל. הם גילו להפתעתם שאנשי תע"ש-מפל"ן שינו על דעת עצמם את התוכן של חלקים מהטיל, אחרי שהועברו אליהם תיקי הייצור, ולא הקפידו על המידות הנדרשות. ואכן, תקלות רבות יותר התגלו בסדרה של ניסויי הקבלה לשפריר 1, בטילים שהיו מתוצרת תע"ש, לעומת טילי קדם הסדרה מתוצרת רפא"ל. יתרה מזאת, תקלות ייצור רבות אף מנעו לעתים שיגור של טילי שפריר 1 בקרבות האוויר שהתנהלו עם הסורים לפני מלחמת ששת הימים.
הפיגורים הניעו את הוועדה הטכנית לאשר ב3- במאי 1967 תוכנית ייצור חדשה שאימצה חלק מדרישותיו של בונן: רפא"ל תרכיב את הטילים לניסויי הקבלה ממכלולים שתע"ש תספק לה, ורפא"ל תמשיך לפקח ולהיות אחראית גם על ייצור הסדרה המבצעית הראשונה בתע"ש. הוועדה העריכה שאספקת הטילים תידחה בשנה לערך ורמצ"ד אל"ם רוט נאלץ להשלים עם הדחייה. רפא"ל נערכה אפוא לרכישת ציוד ולקליטת עובדים.
אף על פי כן, במחצית השנייה של שנת 1967 התברר שתע"ש לא תצליח למלא גם את המשימות שנועדו לה בתוכנית החדשה. לא חל השיפור המקווה בהתארגנותה לייצור והחל להסתמן פיגור נוסף בן חצי שנה, שכן "אי אפשר היה להעביר את הידע של הרכבת ראש הביות ויחידת ההנחיה מחוסר כוח אדם מתאים בתע"ש".
הדחייה הנוספת בניסויי הקבלה ובמסירת הטילים לסדרת הכוננות הראשונה הדאיגה מאוד את חיל-האוויר. בסיכום של ישיבת הוועדה הטכנית ב15- באוקטובר 1967 קבע רמצ"ד כי "זה מצב שאין להשלים אתו" ו"חיל-האוויר עומד בתוקף על כך כי לא יחול כל עיכוב נוסף במועד מסירת סדרת הכוננות. הוועדה הטכנית נתנה לתע"ש ארכה של שבוע... לבחון מחדש אילו פעולות יש לנקוט כדי לעמוד בתאריך המסירה המיועד".
כעבור שבוע אכן הודיעה תע"ש ליו"ר הוועדה הטכנית, כי היא תיאמה עם רפא"ל תוכנית ייצור שתאפשר לה לעמוד בלוח הזמנים החדש: הטילים לניסוי הקבלה יימסרו בינואר 1968 וטילי הכוננות הראשונים יימסרו ביוני 1968; תע"ש תמשיך להיות הקבלנית הראשית לייצור הטיל, ואילו רפא"ל תהיה קבלנית משנה ותרכיב את ראש הביות ואת מערכת ההנחיה; תע"ש תהיה האחראית על מסירת הטילים המורכבים לידי חיל-האוויר. הוועדה הטכנית אישרה את תוכנית הייצור.
"אם בתנאים אלה יש עדיין הצדקה להמשך הפרוייקט"
אנשי רפא"ל הניחו שתע"ש תתקשה לייצר את ראש הביות ויחידת ההנחיה גם בסדרות הייצור הבאות. ב12- בנובמבר 1967 החליטו אפוא מנכ"ל רפא"ל מוניה מרדור וראשי הפרויקט של פיתוח שפריר 2 להקים יחידת הרכבה ברפא"ל:
היחידה תעסוק בפיקוח טכני על מפעלי תע"ש השונים, תרכיב ראש ביות ויח' הנחיה מחלקים ומכלולים שהתקבלו מתע"ש… ביצוע משימה זאת ידרוש ארגון מחשבות חדש, מאחר ועד עתה עסקו ברפא"ל בעיקר במחקר ופיתוח. צוין שיש לבדוק אפשרות קביעת קו חדש לעתיד שלפיו רפא"ל בגמר פיתוח של אמצעי מסוים יהיה גם הספק של אמצעי זה בעתיד… מנהל רפא"ל קבע שהמגמה בשפריר 2 היא התארגנות לאספקה לטווח ארוך של יח' הנחיה. העברת ידע חדש לאנשי תע"ש תופסק (כעת גם אין להם אנשים שיקלטו זאת). תע"ש יספק להבא את כל אותם החלקים והמכלולים שהספיק עד עתה לקלוט.

כאמור, הוועדה הטכנית אישרה ב15- באוקטובר 1967 את ההצעה שרפא"ל תהיה קבלנית משנה של תע"ש-מפל"ן בייצור של שפריר 2, כפי שהוסכם בין שני הגורמים. אולם רפא"ל שאפה לשנות את מעמדה ולהיות קבלנית משותפת עם תע"ש (Associate Contractor), בעלת זכות להזמין ייצור חלקים כראות עיניה. בתור קבלנית משנה היתה רפא"ל תלויה באישור של תע"ש לכל התקשרות עם יצרן חיצוני.
בקשת רפא"ל נדחתה בדיון שהתקיים ב14- באוקטובר 1967 בלשכתו של אל"ם אריה הלל, ראש מנהל ההרכשה והייצור במשרד הביטחון. חיל-האוויר לא רצה למצוא עצמו מתדיין עם שני גופים שייצרו אותו מוצר. נציג חיל-האוויר, רס"ן שנער, "מסר שהחיל מתנגד לכל חלוקת אחריות בנושא ולגביו תע'ש יהיה האחראי למסירת טילים תקינים בזמן". בתחילת 1968 התברר שוב כי יהיה "פיגור נוסף של 2 עד 3 חודשים בייצור חלקים בתע"ש". בוועדה הטכנית נאמר אפוא כי "במקרה של פיגורים נוספים בלוח הזמנים, יהיה צורך לפנות לגורם המוסמך שיחליט אם בתנאים אלה יש עדיין הצדקה להמשך הפרוייקט".
הפיגורים החוזרים ונשנים דרבנו את רפא"ל להמשיך במאמציה לגבור על התנגדות חיל-האוויר ומנהל ההרכשה והייצור במשרד הביטחון ולזכות במעמד של קבלנית שותפה בייצור הטיל. ראש הפרויקט בונן אף איים להתפטר. כך הוא כתב למנכ"ל רפא"ל הנכנס ישעיהו לביא ב13- במאי 1968:
יש לדעתי לסרב להמשיך להשתתף בייצור השפריר 2 אחרי ניסוי הקבלה ולהיות שותפים למחדל הפיגור שאין רואים את סופו. … אם לא ייעשה דבר ויכפו על רפא"ל להמשיך בהסדר הנוכחי, לא אוכל להמשיך ולשאת באחריות לנושא, מאחר ואני משוכנע שהמשך הכישלונות והדחיות בייצור יסתמו את הגולל על הניסיון לפתח ולייצר טילי אוויר-אוויר בארץ.
עתה הצליחה רפא"ל במאמציה. עמדתה אומצה בהחלטות שהתקבלו בישיבה בלשכת מנהל משרד הביטחון משה קשתי ב29- ביולי 1968:
1. רפא"ל ותע"ש יהיו Contractors- Coלייצור שפריר 2א'. 2. כל גוף יקבל את תקציבו בנפרד ממנהל ההרכשה ויהיה אחראי על המשימות שלו. 3. רפא"ל תספק את יחידת ההנחיה. 4. תע"ש תספק את יחידת ההנעה ואת הראש הקרבי. תע"ש תרכיב את הטיל מ3- המרכיבים. (יחידת הנחיה, יחידת הנעה וראש קרבי). ותספק אותם לחיל-האוויר. 5. האחריות הטכנית לכל הטיל על רפא"ל, עד שיוכשרו בוחני חיל-האוויר ויכנסו לתפקידם.

"הביקורת היחידה... היא קצב האספקה הנמוך"
הסיכומים הקודמים לא הועילו לקידום הייצור, אולם הפעם החלטת מנכ"ל משרד הביטחון חוללה את השינוי המקווה בייצור הטילים לניסויי הקבלה. אנשי רפא"ל החלו להקים יחידה חדשה לייצור בראשות דן ר' ובתע"ש הורחב סגל העובדים המתאים והורחב מערך הייצור לשם עמידה בהתחייבויותיה.
ב14- באפריל 1969, בסיום הסדרה של ניסויי הקבלה שהחלה ב28- באוקטובר 1968, הוחלט כאמור להכניס טילי שפריר 2 לשימוש מבצעי. לאחר שסוכלה אז המלצתו של מפקד חיל-האוויר להצטייד רק בטילים אמריקניים והוחלט לייצר 110 טילים. הושווה אפוא מעמדן של תע"ש ורפא"ל ושתיהן היו יצרניות שמשרד הביטחון תקצב בנפרד. עם זאת רפא"ל חזרה וטענה שתע"ש איננה עומדת בקצב הייצור הדרוש.
בחודש יולי 1969, בשבוע הראשון להכנסתו של שפריר 2 לשימוש מבצעי, הופלו באמצעותו ארבעה מטוסי מיג21- מצריים. ההצלחה הניעה בין היתר את מנכ"ל משרד הביטחון לאשר כעבור ימים אחדים, ב11- ביולי 1969, "להגדיל ההזמנה מ110- ל200- טילים. יש להגיע בהקדם להספקה של 10 לחודש".
חלוקת הייצור בין רפא"ל לתע"ש לא זירזה את הייצור כמידת הצורך. עד ינואר 1970 סופקו לחיל-האוויר 27 טילים בלבד. לכן החליט משה קשתי לשנות את כללי החלוקה. בדיון שהתקיים ב28- בינואר 1970 הוא הורה להעביר לרפא"ל את "האחריות לאינטגרציה ולאספקת המוצר הסופי לח"א" והטיל על תע"ש את החובה לספק את חלקי הטיל הנחוצים לרפא"ל. נקבע כי רפא"ל ותע"ש ימשיכו להיות קבלניות שוות בסדרת הייצור של 110 הטילים, אולם "רפא"ל תהיה קבלנית ראשית של כל השפריר 2 מעבר למספר 110 שיסופק לח"א".
בכך הוכרע המאבק בין תע"ש לרפא"ל. נוסף על אי-כשירותה של תע"ש בייצור הטיל, גם עצם המאבק ביניהן שיבש אתתהליך הפיתוח. הקשיים שהתגלו בייצורו של הטיל שפריר 2 בכל מהלך הפיתוח נבעו במידה רבה מהעדר שליטה מרכזית בתוכנית הפיתוח מתחילתה. לא הוקם גוף מרכזי לניהול הפרויקט, בעל סמכות ויכולת לקביעת נהלים ולהכרעה במחלוקות שיתגלעו במהלך פיתוח כזה, המתאפיין במידה רבה של חוסר-ודאות. רק גוף-על היה יכול לתאם בין המפתח ליצרן, לפקח עליהם ולהורות להם על פעולות מסוימות כנדרש. לא זה היה אופייה של הוועדה הטכנית שהוקמה ב1965- על-פי הוראת אג"ם/אמל"ח, כמקובל אז בנושאי פיתוח. תפקידה התמצה בבדיקה שהפיתוח עונה לדרישות האפיון ומתנהל על-פי לוח הזמנים שנקבע. היא לא הוסמכה להכריע בענייני תקציב, למשל. גם הקשר עם חיל-האוויר היה לקוי, שכן החיל לא ייחד קצין לטיפול בפרוייקט הזה בלבד. קציני הקישור עסקו גם בפרויקטים אחרים.
עתה, כאשר רפא"ל היתה הקבלנית הראשית בייצור של שפריר 2, היה עליה להתחרות במחיר ובקצב האספקה עם הטיל דקר שהחל להיקלט בחיל-האוויר במרוצת שנת 1970. מחירו של טיל שפריר 2 בודד נאמד אז ב89,500- ל"י, לעומת הדקר שעלה 55,000 ל"י (11,000$) ליחידה. רפא"ל נחלצה לזירוז האספקה של טילי שפריר 2 לחיל-האוויר, שהיתה איטית - ארבעה-חמישה טילים בחודש. מיד בתחילת הפעלתו המבצעית של שפריר 2, היה ברור לאנשי חיל-האוויר ורפא"ל כי "יתרונו של שפריר 2 לגבי טילים אחרים מסוגו אינו מוטל בספק ... והביקורת היחידה שמשמיע ח"א לגבי שפריר 2 היא קצב האספקה הנמוך", כך סיכם ד"ר שמואל מ', ראש הפרויקט, את מכתבו למנכ"ל רפא"ל:
3. הסיבה הראשית לקצב האספקה הנמוך היא שמעולם לא הוזמנה כמות שהצדיקה התארגנות תעשייתית רצינית היכולה להבטיח קצב אספקה סביר, נניח 20 יחידות בחודש. 4. לאור היעילות הבולטת של שפריר 2 ומחיר ההשמדה הנמוך בו הוא מצטיין, אני מציע להזמין בהקדם כמות של 600 שפרירים. 5. הגדלת הכמות תבטיח כאמור קצב אספקה סביר וגם תפחית במידת מה את המחיר.
חיל-האוויר הצטרף להצעת רפא"ל והיא אומצה. במאי 1970 הזמין מנכ"ל משרד הביטחון 400 טילי שפריר 2 נוספים. צבר ההזמנות היה אפוא 600 טילים.
ב29- במאי התקיימה ברפא"ל ישיבה בראשות המנכ"ל הנכנס, ד"ר בונן, על היערכות הרשות לייצור 400 הטילים הנוספים בקצב של 20 טילים לחודש. רפא"ל החליטה לפתוח לשם כך קו ייצור נוסף שיוכל להתחיל לייצר כעבור 18 חודשים מיום אישור ההשקעות להקמתו. ב29- בדצמבר 1970 הקציב משרד הביטחון 34 מיליון ל"י לייצור 400 הטילים. עלות טיל בודד נאמדה ב89,500- ל"י.
שפריר 2 היה יקר לעומת הדקר. לכן שקלו בתחילת שנת 1971 את האפשרות לקצץ מההזמנה 200 טילי שפריר 2 ולרכוש במקומם טילי דקר. על רקע זה החלה התדיינות בין רפא"ל ובין משרד הביטחון על עליות הייצור. בסופה הוחלט ב6- בינואר 1972: "לאור עליית מחיר דקר בארה"ב (14,000$) בשנה האחרונה ולאור הוזלת מכלולי התע"ש ב5,000- ל'י ליחידה מתבטלת המלצתנו לביטול הזמנת 200 יחידות שפריר 2".
התארגנותה של רפא"ל לייצור היתה מהירה ויעילה. קצב האספקה גבר מארבעה-חמישה טילים לחודש בתחילת 1970 עד עשרה טילים ויותר בסוף אותה שנה. בסוף 1971 כבר סופקו 130 טילים לחיל-האוויר. החל מאפריל 1972 החל לפעול קו ההרכבה השני וקצב האספקה הגיע לעשרים טילים לחודש. אספקת 600 הטילים היתה אמורה אפוא להסתיים ב31- בדצמבר 1973, אלא שמלחמת יום-הכיפורים שינתה את מהלך הייצור.
במהלך המלחמה שוגרו 176 טילי שפריר 2 ומחציתם השמידו את המטרה. לפיכך הוזמנה במהלך המלחמה בדחיפות כמות נוספת של 200 טילים. ב22- בנובמבר 1973 אישר מנכ"ל משרד הביטחון ייצור של 100 שפרירים נוספים מעל ל200- שהוזמנו עד כה". בכך גדל צבר ההזמנות ל900- טילים וייצורם החל מיד בגמר הייצור של 570 הטילים הקודמים (30 טילים יוצרו כטילי אימונים).
הטיל שפריר 2 התייקר ועלה עתה 106,200 ל"י ליחידה. עקב קדימויות שניתנו לייצור ופיתוח מוצרים אחרים של רפא"ל, למשל "פיתון 3", אף התגלו עיכובים במועדי האספקה של טילי שפריר 2 לחיל-האוויר. בנובמבר 1976 חלה התייקרות נוספת במחיר הטיל והוחלט על "מחיר חדש לטיל שהוא מחיר ממוצע לעסקה כולה. המחיר שנקבע הוא 179,380 ל"י לטיל, והוא מחיר סופי אשר לא יחולו עליו כל התייקריות". רפא"ל המשיכה לייצר טילי שפריר 2 עד יוני 1978, ואז "נסגר קו ייצור השפריר עם אספקת היחידות האחרונות לח"א". בסיכומו של דבר יוצרו 925 טילים מבצעיים ועוד 65 טילי אימונים, כלומר כ1,000- טילים.

פרק ד
קליטה ופעילות מבצעית

"בשבוע הראשון בו הוכנס שפריר 2 לכוננות מבצעית הופלו בעזרתו 4 מטוסי מיג21-. 2. תוצאות אלה מדברות בעד עצמן ומצביעות יותר מכל על הישגי הפיתוח. 3. ברצוני להביע את הערכתי על ההישג הנאה ולאחל הצלחה לא פחותה מזו בנושאי פיתוח בעתיד."(20.7.1969, אלוף מרדכי הוד מפקד חיל-האוויר)
"10 טילים ראשונים יסופקו לטייסת 'הסילון הראשונה'"
חיל-האוויר החל להיערך לקליטת טילי שפריר 2 בטייסות היירוט שלו בחודשים מרס-אפריל 1969 לאחר שאושרה כשירותו המבצעית ב14- באפריל 1969. נושאים אחדים, שלא נבדקו בניסויי הקבלה וחייבו השלמה, לא עיכבו את ההיערכות לקליטה.
הוועדה הטכנית שליוותה את הפיתוח של שפריר 2 סיימה את פעולתה, וב16- באפריל 1969 קבע רמצ"ד תא"ל רוט כי שני גופים יטפלו מטעם חיל-האוויר בקליטת הטיל שפריר 2: האחד יטפל בצד המבצעי, "יגדיר את תחום השימוש המבצעי של שפריר 2, ויזום את הניסויים הדרושים לכך: א- ניסויי תחום טיסה. ב - ניסויי תחום שיגור. ג- ניסויי השלמה להרחבת התחום המבצעי. והשני יטפל בכל הקשור בהיבט הטכני של הקליטה". הטילים הראשונים הותקנו במטוסי שחק של טייסת מבסיס רמת-דוד, שהשתתפו במרבית טיסות הניסוי. קרבת הטייסת לרפא"ל הקלה את הטיפול בכל אותם נושאי פיתוח, שכאמור הטיפול בהם טרם הסתיים.
ב18- באפריל 1969 התקיים דיון ברפא"ל בהשתתפות רס"ן יוסף ספיר וסרן דקל בנושא: "אטול, דרג ב', שפריר 2 וניסויים". נדונו שם הקליטה הטכנית של הטיל בחיל-האוויר והפעלת מטרות הדל-מר התת-קוליות והעל-קוליות בניסויים לבדיקת השיגור בגובה רב ולבדיקת הקיצור של טווח המינימום. כך הוחלט על קליטת הטיל:
1. הצעת התקן של טייסת שפרירים כפי שהועברה לח"א (מה28.3.69-) מתקבלת בקוויה הכלליים (יתכן שיהיו בטייסת 60 שפרירים במקום 40). 2. ח"א הזמין יצור של 60 נט"לים נושאי טילים. מועד אספקה מצופה הוא כ10- חודשים. 3. הכמות הכללית של השפרירים כנראה תחולק לשתי טייסות של שחק. 4. 10 טילים ראשונים (עם השינוי של טווח מינימום במידה ויאושר בניסוי הירי הקרוב) יסופקו לטייסת "הסילון הראשונה" בתחילת יולי 1969, בליווי 4 נט"לים של רפא"ל. … 5. חיל-האוויר ידאג כי בתחילת יולי יהיה כל הציוד הדרוש להפעלת השפריר בטייסת. … 8. ספר דרג א' נמצא בהדפסה סופית ברפא"ל ויופץ לכל הגורמים במשך חודש יוני 1969.
כן הוחלט כי משנת התקציב הבאה (1969/70) הגוף הממונה על הציוד בחיל-האוויר הוא שיפקח על התע"ש בייצור של מכלול המנוע, הרש"ק, המרעום וההגאים של שפריר 2. עוד הוחלט שם להקים ועדה בת שלושה חברים שתעקוב אחר כל שינוי בייצור הטיל.
כעבור כחודשיים העריכו בחיל כי מ1- ביולי 1969 "תעמוד טיסת "הסילון הראשונה" בכוננות עם שפריר 2". עד אז יהיו לפחות עשרה טילים מבצעיים ועשרה נט"לים ו"בעמדת היירוט עומדים תמיד 4 מטוסים חמושים ב8- שפרירים + מטוס אחד רזרבה (2 שפרירים). בלילה עומדים בעמדת יירוט 2 מטוסים בלבד". ב20- ביוני 1969 קבע סא"ל שנער את אזורי הירי המותרים להפעלת הטיל. הקביעה הותאמה למגבלות שהיו עדיין בתוקף:
א. גובה שיגור עד 30,000 רגל (עד לביצוע ניסוי בגובה רב). ב. נגד מטרה מתמרנת עד G4-. ג. טווח מינימום בזווית צידוד עד 10 מעלות בשיגור תת-קולי הוא 600 מ' ובשיגור על-קולי הוא 750 מ'. ד. טווח מינימום בזווית צידוד של 25 מעלות בשיגור תת-קולי הוא 1000 מ' ובשיגור על-קולי הוא 1500 מ'. ה. טווח מקסימום (מהירות שיגור 0.9 מאך) בגובה נמוך הוא 1500 מ'. בגובה 15,000 רגל הוא 2500 מ'.

הקליטה המבצעית של שפריר 2 לא היתה נטולת תקלות. כבר בשבוע הראשון התברר שקשה להבחין באות הנשמע באוזניות ממגבר הציתות. האות היה מיועד לספק לטייס מידע על טיב הקליטה לקראת השיגור. לפיכך החליטה רפא"ל לפתח מגבר ציתות חדש, במקום המגבר של שפריר 1 שהותקן גם בשפריר 2. לאחר סדרת ניסויים לאורך יותר משנה. דיווח מפקד טייסת "הסילון הראשונה", סא"ל אורי א', לרס"ן יוסף ספיר: "הדגם האחרון שנוסה בטייסת נתן תוצאות טובות ומשפר בהרבה את אפשרות זיהוי המטרה. ... זאת גם בתנאים קיצוניים. ... המלצתי לאשר מוניטור זה ולפעול להצטייד בו". המלצתו התקבלה וב6- ביוני 1971 אושר הדגם המשופר ("משגוח דגם 8") לשימוש מבצעי בטייסות "הסילון הראשונה" ו"הקרב הראשונה".
תקלה חמורה יותר היתה נפילתם של טילי שפריר 2 בירי מבצעי עקב השלכת מיכלים נתיקים לפני הכניסה לקרב ביולי 1970. אותה תקלה אפיינה את הפעלתו המבצעית של שפריר 1, ועתה היא אירעה במהלך ירי מבצעי של שפריר 2, אף על פי שטילי שפריר 2 נורו בהצלחה במלחמת ההתשה. בדו"ח התחקיר לאובדן הטילים כתב רס"ן יוסף ספיר: "בתאריכים 27 ביולי 70 וב30- ביולי 70 יצאו מספר מטוסי שחק מצוידים בשפריר 2, מטייסת "הסילון הראשונה" למשימות פטרול ויירוט. בדרך לקרב הושלכו מיכלים נתיקים 1,300 ליטר. מהשלכת הנתיקים נגזרו חלק מפיני הגזירה של השפרירים והוקפצו חלק מהתקעים, דבר שגרם: א- לאבדן שני טילים באוויר. ב- לאבדן שלושה טילים בנחיתה, טילים אלה ניזוקו קשות ויצאו מהמערך... יש לציין שבעבר קרו מספר מקרים בהם נגזרו פיני הגזירה בהשלכה אך בכל המקרים התקע הקופץ נשאר תקוע, ומנע החלקת הטיל מהנטל"ש בהאטה". כדי לפתור את הבעיה נערכו ניסויים אחדים כדי לחזק את פין הגזירה ו"נראה שהבעיה פתורה על-ידי הכנסת הפין המחוזק ב- 50%".
שינוי נוסף אשר שיפר את אמינותו ואחזקתו של שפריר 2 היה החלפת המצבר שסיפק את המתח הדרוש לטיל לאחר השיגור ממצבר ניקל-קדמיום למצבר תרמי. "השינוי הנו אחד החשובים אשר חיל האויר מעונין בהם מזה זמן רב, בעיקר עקב הקשיים הלוגיסטיים הנובעים מהצורך בטעינות-זליגה רצופות של המצברים הקיימים". עוד בהצעת האפיון העלה בר-לב את הצורך בשינוי המצבר, אולם רק בתחילת שנת 1972 משניתן היה לרכוש את המצברים התרמיים התאפשר השינוי המיוחל. לאחר בדיקות השינוי שנעשו ברפא"ל במרוצת שנת 1972 ניתן ב17- בינואר 1973 האישור להכנסת המצבר התרמי לשימוש מבצעי בחיל.
שפריר 2 במטוסי ווטור, סער ועייט
בד בבד עם קליטתם של טילי שפריר 2 בטייסת "הסילון הראשונה" נמשך חימושם של מטוסי ווטור הצילום של טייסת "אבירי הצפון" בטילי שפריר 1. הם היו אמצעי ההגנה היחיד, כי לא הותקנו תותחים על מטוסי הצילום. בספטמבר 1970 ביקש מפקד טייסת "אבירי הצפון", רס"ן מרדכי ישורון, מרמ"א תא"ל יחזקאל סומך שמטוסיו יצוידו בטיל החדש: "בשינוי קל ניתן יהיה להרכיב טילי שפריר 2 על מטוסי ווטור צילום, דבר שיגביר את כושר התגוננותם ויגביר את בטחון הטייסים. ברור שאם יהיה מחסור בטילים, ניתן יהיה להחזיר את הטילים לטייסת "הסילון הראשונה" ולחזור לשימוש בטילי שפריר 1".
בעקבות דרישת הטייסת הורה רס"ן ספיר לבצע ניסוי "לפתיחת תחום טיסה של טילי שפריר 2 בתחנות החיצוניות של מטוסי ווטור N ו-B ובדיקת הקליטה ומציאת הכיוונון של הטילים". הניסוי נערך ב2- בדצמבר 1970, וטווח הקליטה היה זהה לזה של מטוסי השחק. לפיכך אישר סא"ל אורי טלמור את חימושם של מטוסי ווטור הצילום של טייסת "אבירי הצפון" בטילי שפריר 2.
כעבור כחודשיים דיווח רלצ"ד תא"ל רוט לרמ"א תא"ל סומך שהתקנת שפריר 2 בווטור "הסתיימה כמתוכנן... א - הציוד והטילים משותפים לטייסות "הסילון הראשונה" ו"אבירי הצפון" ומופעלים בתיאום כנפי. ב - שפריר 2 ישים במטוסי הווטור מדגמי N ו B ומבוצעת התקנה במטוס אחרון, החמישי במספר".
עם התקנתו של שפריר 2 במטוסי טייסת "אבירי הצפון" הסתיימה הפעלתו המבצעית של שפריר 1 בחיל-האוויר. ב29- בדצמבר 1970 דיווח רס"ן ספיר כי "השפריר 1 הוצא סופית משימוש מבצעי בח"א. במלאי ח"א נותרו עדיין 16 שפרירים שניתן להשתמש בהם לצורכי ירי אימונים ממטוסי שחק וממטוסי ווטור".
במהלך 1971 הסתמן קצב אספקה מוגבר של טילי שפריר 2. עד נובמבר סופקו 118 טילים. חיל-האוויר קיבל אז גם טילי אוויר-אוויר אמריקניים: ברקן, הדרן (סיידווינדר H9AIM ) ודקר. זה אפשר לו לקבוע את הקצאת סד"כ הטילים לטייסות השונות על פי משימותיהן והמלאי הדרוש ללחימה. כך נכתב במסמך שהוכן בלשכת עוזר רמ"א למבצעים לקראת הדיון על הקצאת הסד"כ:
שפריר 2: מלאי דרוש ללחימה ב1971- מסתכם ב221- טילים לפי הפרוט: א. במטוס שחק 198 טילים. ב. במטוס ווטור 23 טילים… מלאי טילים וחלוקת טילים בין טייסות: לקראת הדיון מתבקש… להכין ולהציג נתונים על מלאי טילים שיידרשו בהנחה… שטילי שפריר 2 ינשאו בעייט ובסמב"ד סופר-מיסטר… מומלץ לזרז את הפרויקט של התאמת שפריר לעייט.

ואכן, על-פי ההחלטה לחמש גם את מטוסי התקיפה בטילי שפריר 2 החלו ניסויים להתאמת הטיל למטוסי סער ועייט. ב6- ביולי 1971 יצאה דרישה לניסוי "שפריר 2 בסמב"ד סער לאחר שנעשה שיפור במתאמים הקיימים לנשיאת טילים בנקודות שורש כנף בסמב"ד סער כך שיתאימו גם לנשיאת שפריר 2". מטרת הניסוי היתה פתיחת תחום טיסה עם שפריר 2 ובדיקה של נקודת הכיוונון.
ב18- באוגוסט 1971 נערכו בטייסת "העקרב" שני שיגורי ניסיון של שפריר 2 בשתי גיחות של מטוס סער שהטיס סרן עמוס כהן. בעקבות השיגורים נקבע כי "תצורת סער עם שפרירים עומדת בדרישות באשר לפתיחת תחום טיסה, והתאמה חשמלית, אווירודינמית ומכנית למטוס". לעומת זאת התברר ש"נקודת הכיוונון" אינה קבועה במקום אחד, בגלל "זווית לא נכונה של נושא פצצות שורש הכנף". נדרש אפוא פתרון הנדסי, אולם סא"ל ספיר קבע כי "1. בעיית נקודת הכיוונון לא צריכה למנוע הכנסתם לשימוש של השפרירים בסער, מאחר והיא קיימת גם לגבי הברקנים... 3. ממליץ לאשר נשיאה ושיגור של שפריר 2 בסער בתחום שנבדק".
גם פתיחת תחום השיגור של שפריר 2 ממטוס העייט עברה ללא בעיות. ב14- בדצמבר 1972 בוצעו בטייסת "הנמר המעופף" שתי גיחות של מטוס עייט. הטייס היה סגן רונן. "בגיחה הראשונה נפתח תחום טיסה ... בתחנות 1, ו 5. נבדק כל תחום הטיסה של המטוס. בגיחה זאת נבדק גם אזור הקליטה של הטיל בכוונת המטוס. בגיחה השנייה שוגרו שני טילים אינרטיים (עם רש"ק דמה) במטרה לוודא את מגבלות השיגור". שני השיגורים היו מוצלחים ולפיכך המליץ סג"ם ארנולד סגל, האחראי על הניסוי, "להכריז על שפריר 2 כחימוש סטנדרטי בעייט לתחנות 1, 5, בתנאים הבאים: א - תחום טיסה כמגבלות מטוס נקי. ב - תחום שיגור כמגבלות שיגור שפריר 2". בכך הוגשמה שאיפה שהועלתה כבר ב1966-, לפני שנקלטו מטוסי העייט הראשונים בחיל. כבר אז, בתוכנית ההצטיידות הראשונית שהוגשה לרמ"א מנחם בר ב6- ביולי 1966, צוין שרצוי לחמש מטוסי עייט בטילי שפריר 2.
ב28- בפברואר 1973 נדונה בחיל-האוויר תוכנית הצטיידות בטילי אוויר-אוויר. מפקד החיל אלוף בנימין פלד אישר את ההצעה להסב מטוסי עייט מדגם E ו- H לנשיאת שפריר 2.
חיל-האוויר ערך באופן עצמאי את כל ניסויי ההתאמה של שפריר 2 לנשיאה על מטוסי הווטור, הסער והעייט. הוא תכנן אותם והורה על ביצועם ללא כל סיוע מרפא"ל. הניסויים נערכו ללא כל מכשור מדידה מתאים לבדיקת התוצאות והיו אפוא יותר בבחינת התרשמות מאשר ניתוח הנדסי-מדעי.
הגדלת סד"כ טילי שפריר 2 בחיל-האוויר יצר צורך להצטייד בטילי אימונים, שכן "רוב טיסות האימונים מתבצעות כיום עם שפרירים מבצעיים כאשר תקע הירי אינו מחובר", שיטה שקצרה את חיי המדף של הטילים ועוררה בעיות בטיחות. לפיכך ב21- באוקטובר 1971 ביקש סא"ל ספיר מרפא"ל לייצר 32 טילי אימונים. המחיר הגבוה שדרשה רפא"ל תמורת ייצור הטילים, 1,076,800 ל"י, הניע את חיל-האוויר לקצץ את ההזמנה ל24- יחידות ו"ההצטיידות בטילים הנ"ל תהיה על חשבון ההזמנה הקיימת לאספקת טילי שפריר 2. ... יש להקטין את כמות הטילים המבצעיים המוזמנים במספר שהוא אקוויולנטי מבחינה כספית לערך של 24 טילי אימונים". עד סוף 1972 סופקו 24 טילי אימונים. ב25- בפברואר 1973 ביקש סא"ל ספיר מרפא"ל "לאור הכנסת שפריר 2 לשימוש בטייסות נוספות בח"א ... להצטייד ב24- טילי אימונים נוספים כדוגמת טילי האימונים שסופקו לנו כבר".
שפריר 2 על מיג21- (!)
טילי שפריר 2 הוכנסו לשימוש מבצעי בחיל-האוויר בעיצומה של מלחמת ההתשה, שהחלה במרס 1969 ונמשכה עד 7 באוגוסט 1970. אולם עוד לפני כן, ואף לפני שהסתיים פיתוחו, ההתקנה המבצעית הראשונה של שפריר 2 היתה על מטוס מיג21- דווקא, שהיה המטרה העיקרית המיועדת לטיל.
בתקופת הכוננות שקדמה למלחמת ששת הימים חידשו המצרים את גיחות הצילום שלהם - שכונו "אפרוח" - בשמי הנגב. המצרים הציבו בירדן מטוסי מיג21- אחדים שנשאו מיכל צילום מתחת לגחון. אלה המריאו לטיסות אימון, לכאורה, ובשלב מסוים היו משנים כיוון וחודרים לשמי הנגב. גיחותיהם התבצעו בגובה רב של 60,000 רגל ובמהירות 1.8 מאך, וכל הניסיונות ליירטם נכשלו. לפיכך הוצע ליירטם באמצעות טילי שפריר 2 שיותקנו על המטוס מיג21- העיראקי שערק לארץ ב16- באוגוסט 1966, אף-על-פי שפיתוח הטילים עדיין לא הסתיים.
ביצועי המטוס העיראקי היו שווים כמובן לאלו של המטוסים המצריים וקיוו שהוא יצליח ליירטם באמצעות הטילים החדשים. על-פי התוכנית ישוגרו הטילים אל מטוס ה"אפרוח" באלכסון מעלה. רמצ"ד תא"ל ישראל רוט שאל את אנשי רפא"ל אם אפשר להתקין על המיג21- את טילי שפריר 2 שהוכנו לניסויים של גמר הפיתוח; ד"ר בונן השיב:
בהתאם לבקשתכם מה28.5.67- הננו ממתקנים מספר שפרירים דגם 2 לכוננות חירום בצורה לא סטנדרטית. לרגל האלתורים והשינויים השונים שבוצעו במהירות הן בטילים והן במטוס, וכן בגלל אופי המבצע וביצועי שפריר דגם 2 בשלב הפיתוח הנוכחי, הנני מעריך את סיכויי ההצלחה בשימוש זה עכשיו ל50%-. המגבלות ידועות לכם וההחלטה להשתמש בידכם.
ואכן, בטילים אחדים הורכב רש"ק במקום סיר הטלמטריה. ההתאמה המכנית והחשמלית לנט"ל של המיג21- לא עוררה קושי מיוחד, מאחר שהנט"ל היה העתק של נט"ל הסיידווינדר האמריקני. סא"ל דניאל שפירא, טייס הניסוי של המיג21-, ביצע גיחות אחדות לבדיקת ההתאמה. בתחילת יוני 1967 צויד המטוס בשני טילי שפריר 2 מתחת לכנפיו והוצב בעמדת היירוט של טייסת "הקרב הראשונה" יחד עם שלושה מטוסי שחק. אולם ה"אפרוח" לא הגיע עד פרוץ המלחמה. כאמור, שיגור מבצעי של טילי שפריר 2 נעשה רק שנתיים אחר-כך.
הפעלה מבצעית במלחמת ההתשה
במלחמת ההתשה שהלכה והחריפה בחזית המצרית למן תחילת שנת 1969, ספג צה"ל אבדות רבות יותר ויותר במלחמה הסטטית שהתפתחה לאורך התעלה עקב נחיתותו הארטילרית למול מאות קני התותחים המצריים. לכן הוחלט להפעיל את חיל-האוויר בתור "ארטילריה מעופפת" בחזית המצרית.
ב2- ביולי 1969, למחרת הכנסתו הרשמית של שפריר 2 לשימוש מבצעי, הפיל באמצעותו סגן יעקב ר' מטוס מיג21- מצרי באזור מפרץ סואץ מדרום לתעלה, בין ג'בל ג'אלאלה לבין ג'בל עת'קה. האזור כונה "טקסס", בגלל האסוציאציה לקרבות האקדחים שהתחוללו במערב הפרוע, והוא נבחר עקב ריחוקו מהסוללות של טילי הנ"מ שהציבו המצרים בחזית התעלה. חיל-האוויר יזם סיורים אלימים באזור מפרץ סואץ שמדרום לתעלה (כינויים היה "רימון"), כדי למשוך את מטוסי חיל-האוויר המצרי לקרבות אוויר ולהפילם. ב2- ביולי 1969 התנהל מבצע "רימון 5", שהיה חלק מקרבות האוויר היזומים. הופלו בו ארבעה מטוסי מיג21- מצריים, אחד מהם באמצעות טיל שפריר 2:
באחד השלבים הבחין סגן יעקב ר' במיג מצרי בודד, שטס לכיוון צפון מערב, כנראה במטרה לחזור לבסיסו. הוא רדף אחריו, איבד קשר עין עם הנרדף, אך ראה אותו על מסך המכ"ם. כאשר הגיע לטווח הטילים, שיגר טיל שפריר 2 אשר ניהג יפה למיג. סגן ר' הבחין בהתפוצצות גדולה וראה את מטוס המיג שבור לשניים נכנס לסחרור ומתרסק באדמה.

עוד באותו שבוע, ב8- ביולי 1969, הופלו שבעה מטוסי מיג21- סוריים. תוך כדי גיחת צילום בגבול עם סוריה, פיטרלו מטוסי שחק נוספים כדי למשוך את מטוסי האויב לקרב אוויר ולהפילם. ואכן התפתחו שני קרבות אוויר. בקרב הראשון בין ארבעה מטוסי שחק לבין ארבעה מטוסי מיג21- הופלו שלושה מיגים. שניים מהם הופלו באמצעות טילי שפריר 2 ששיגרו רס"ן אורי א' וסרן שלמה וינטראוב (נבות). במהלך הקרב השני, שנערך אף הוא בין ארבעה מטוסי שחק לבין ארבעה מטוסי מיג21-, הופלו כל ארבעת המיגים. אחד מהם הופל באמצעות טיל שפריר 2 ששיגר סרן רן ג'. בשני הקרבות שהתחוללו באותו יום שוגרו חמישה טילי שפריר 2. שלושה מהם פגעו והשמידו את המטרה.
הצלחתו המבצעית של שפריר 2 היתה אפוא לעובדה מרשימה. עשרות טילי שפריר 1 נורו עוד בקרבות האוויר שהתחוללו לפני מלחמת ששת הימים, במהלכה ואחריה ובמלחמת ההתשה, אולם עד ששפריר 1 הוצא סופית משירות מבצעי בדצמבר 1970, רק שלושה מהטילים שנורו הפילו מטוסי אויב; ואילו שפריר 2 כבר בשבוע הראשון להפעלתו המבצעית - הפיל מטוסים רבים יותר. כעבור ימים ספורים, ב20- ביולי 1969 שלח מפקד חיל-האוויר האלוף הוד מכתב הערכה לרפא"ל, שבו נכתב:
בשבוע הראשון בו הוכנס שפריר 2 לכוננות מבצעית הופלו בעזרתו 4 מטוסי מיג21-. 2. תוצאות אלה מדברות בעד עצמן ומצביעות יותר מכל על הישגי הפיתוח. 3. ברצוני להביע את הערכתי על ההישג הנאה ולאחל הצלחה לא פחותה מזו בנושאי פיתוח בעתיד.

באותו היום, שבו נשלח מכתבו של הוד, החלה סדרת מבצעי "בוקסר" לתקיפה של מקורות האש המצרית והתפתחו במהלכם קרבות אוויר. ב24- ביולי הופלו שבעה מטוסים מצריים תוך כדי מבצע "בוקסר 2", אחד מהם מטוס מיג21- שתקף מבנה של מטוסי עייט צפונית-מזרחית לקנטרה. סרן וינטראוב (נבות) הפיל אותו באמצעות טיל שפריר 2, והוא גם הפיל באמצעות שפריר 2 מטוס מיג21- מצרי נוסף, ב27- בנובמבר 1969.
ב11- בדצמבר יזם חיל-האוויר את מבצע "רימון 14" בחזית הסורית. במהלכו הופלו שלושה מטוסים סוריים, ביניהם מטוס מיג21- אחד שרס"ן אורי א' הפיל באמצעות שפריר 2. ב4- בינואר 1970, במהלך מבצע "גביר 86", הותקפו מטרות מצריות באזור קנטרה. בקרב אוויר שהתנהל באזור הופלו שני מטוסי מיג21- מצריים. סרן איתמר נ' הפיל אחד מהם באמצעות טיל שפריר 2. כעבור ארבעה ימים הפיל סגן יעקב ר' מטוס מיג21- סורי באזור שייך מסכין באמצעות שפריר 2.
במהלך שלושת החודשים הבאים, למרות ההסלמה שחלה במלחמת ההתשה בה חיל-האוויר החל להפציץ בעומק מצרים והתנהלו קרבות אוויר בחזית המצרית והסורית לא היה לטייסת "הסילון הראשונה" (היחידה בטייסות היירוט שהפעילה את טילי שפריר 2 עד חודש דצמבר 1972) אף לא אירוע אחד, שבו הופלו מטוסים מצריים. רק בחודש מאי חודשה מסכת ההפלות באמצעות שפריר 2: ב15- במאי 1970 הפיל יהודה ק' מיג21- מצרי בקרב אוויר שהתנהל ליד בסיס חיל-האוויר המצרי בילביס במסגרת מבצע "קרחת 25"; ב3- ביוני 1970 הפיל סרן איתמר נ' מיג21- מצרי בקרב אוויר שהתפתח מערבית לקנטרה, וב26- ביוני 1970, במהלך תקיפת מטרות בעומק סוריה ובקרבת הגבול. הפיל יהודה ק' מיג21- סורי ועמיחי ר' הפיל לראשונה מיג17- באמצעות שפריר 2.
מלחמת ההתשה הסתיימה כאמור ב7- באוגוסט 1970 ועתה היה אפשר לסכם את תוצאות הפעלתו המבצעית של שפריר 2 ולעמוד על כושרו המבצעי לעומת טילים אחרים מסוגו שהפעיל חיל-האוויר במלחמה. 22 טילי שפריר 2 שוגרו לעבר מטוסי האויב, 13 מהם הפילו את המטרות, שלושה התפוצצו ליד המטרה אך לא הפילו אותה, כלומר שיעור ההצלחה של הטיל היה 59 אחוזים. באותה תקופה הפעיל חיל-האוויר את הטיל האמריקני דקר (D9 -AIM). הטיל דקר עלה בתכונותיו הטכניות על הטיל שפריר 2. הוא היה מצויד בראש ביות מקורר ובמרעום קרבה אלקטרומגנטי, ולכן היה אפשר לשגרו בזויות צידוד גדולות יותר, עד 50 מעלות ואף יותר, לעומת זווית צידוד מרבית בת 30 מעלות בשפריר 2. שיעור ההצלחה של הדקר היה 50 אחוזים: 12 טילי דקר שוגרו לעבר מטוסי האויב, שישה מהם הפילו את המטרה וארבעה התפוצצו סמוך למטרתם אך לא הפילו אותה. שני סוגי הטילים היו כמעט זהים בתוצאות המבצעיות שלהם במלחמת ההתשה.
בקרב אוויר שהתחולל בחזית הסורית ב9- בספטמבר 1972 הופלו שלושה מטוסי סוחוי7- סוריים באמצעות ארבעה טילי דקר שכולם פגעו במטרות. לעומת זאת, זוג מטוסי שחק מטייסת 117 שהטיסו סא"ל אהוד חנקין וסרן יעקב ר' שיגרו ארבעה טילי שפריר 2 שהחטיאו את המטרה. היתה זאת הפעם הראשונה מאז הוכנס הטיל לשימוש מבצעי בה שוגרו טילי שפריר 2 נגד מטוסים מדגם סוחוי7-. בתחקיר התברר שלמרות שארבעת הטילים שוגרו בתנאים מיטביים הם לא פגעו. הכישלון המבצעי העלה את הצורך "לערוך בדיקה יסודית של אפשרות של תקלה סיסטמטית בירי". רפא"ל נתבקשה "להקים צוות חשיבה חד פעמי לבירור אפשרויות הסבר התקלות והצעות לשיפורים".
בדיקת התקלה העלתה שהכישלון המבצעי היה נעוץ בזמן ההשהיה שנקבע להפעלת המרעום. תכנון המרעום נעשה כאמור על סמך הידע שנרכש עם הבאת מטוס המיג21- העיראקי. אולם בזמן התכנון לא נלקח בחשבון ההבדל במיקום המנועים בגופי המטוסים. במטוס הסוחוי7- מיקום המנוע היה אחורי יותר ביחס לזנב מאשר במיג21-. כתוצאה מכך עוצמת הקרינה של מנוע הסוחוי7- היתה רבה יותר ונמשכה למרחק גדול יותר מפתח הפליטה. כך שהירידה בעוצמת הקליטה חלה רחוק יותר מהזנב, מחוץ לטווח ההשמדה היעיל של הרש"ק.
חשבו אפוא לפתור את הבעיה על-ידי הגדלת זמן ההשהיה של המרעום, וב16- בספטמבר 1973 נתבקש רמצ"ד להורות על ביצוע השינוי.
בינתיים, ב9- וב21- בנובמבר 1972 התחוללו שוב קרבות אוויר בחזית הסורית והופלו שמונה מטוסי מיג21- סוריים. שלושה מהם הופלו באמצעות טילי שפריר 2. בקרבות האוויר שהתנהלו ב21- בנובמבר במהלך המבצע "דוגמן 17". שיגרו אותם הטייסים סגן צבי ו', סרן יובל נ' וסרן רן מאיר. בדו"ח התחקיר של מס' 2 במבנה, סגן צבי ו', נכתב:
הייתי בפטרול קרוב לקו, טסנו בכוון 09 גובה 25,000 רגל, גילינו זוג מיגים נמוכים טסים בכיוון צפון דרום. מספר 1 שלי היה סרן יובל נ'. נכנסנו על שני המיגים, אני הלכתי על המיג המזרחי, קבלתי קליטה מהטיל השמאלי ושגרתי אותו. ראיתי את הטיל יוצא, שוקע קצת, תוך כדי התברגות עשה תמרון קל שמאלה והמשיך במעוף ישר למטרה. היתה התפוצצות גדולה מאוד והמטרה הושמדה. שברתי וראיתי את מס' 1 הולך על המיג השני.

ואכן, מס' 1, סרן יובל נ', ירה בתחילה צרור מתותחיו "מטווח של 500 מטר ובזוית צידוד של 90 מעלות", אולם, לא פגע. אז, לדבריו, בטווח של כ1,000- מטר היתה לו קליטה מהטיל השמאלי. הוא ירה בו "תוך כדי הנמכה קלה ובזוית צידוד של 20 מעלות, הטיל יצא חלק, בצע תמרון חזק ימינה והמשיך במסלול התנגשות, היתה התפוצצות והמיג נפל."
גם סרן עמוס ב', נכנס באותו היום לקרב אוויר עם מיג21-. בתחילה ירה מתותחיו, אולם לא פגע. הוא פתח טווח ל1,200- מטר, ואז, לדבריו "היתה קליטה טובה עם מנורה כחולה". הוא שיגר את הטיל ומיד לאחר השיגור שבר המיג "חזק שמאלה והטיל איבד את המטרה. הטיל נעלם לי ולא ראיתי השמדה או פיצוץ". בסופו של דבר, הופל מיג זה בידי סרן רן מאיר, אשר בדו"ח התחקיר שלו כתב:
הלכתי על המיג של סרן עמוס ב' ובטווח של 1500 מטר קבלתי קליטה טובה מהטיל השמאלי, הטיל יצא חלק עם תמרון קל שמאלה ורק לאחר מכן תיקן ימינה לעבר המטרה. הטיל התפוצץ מאחורי המטרה, אבל המיג יצא ללא פגיעות. בהפיכת הטייה קבלתי קליטה מהטיל השני, בטווח של 1000 מטר שיגרתי, הטיל יצא חלק, ניווט לעבר המיג והשמיד אותו.

באותו יום שוגרו בסך-הכל חמישה טילי שפריר 2. בערב במהדורת 'מבט' של חדשות הטלוויזיה הישראלית אף נחשף לראשונה כי "המטוסים הופלו ע"י טילים ישראליים".
ב13- בספטמבר 1973 התחולל קרב האוויר האחרון לפני מלחמת יום-הכיפורים. באותו יום נערכה גיחת צילום בצפון סוריה במסגרת מבצע "דון ז'ואן 9". בקרב אוויר שהתפתח באזור טרטוס מעל הים הופלו 12 מטוסי מיג21- סוריים. סרן עמוס ב' הפיל אחד מהם באמצעות שפריר 2; שלושה טילים נוספים שוגרו לעבר המטוסים הסוריים ושניים מהם פגעו, אך המטוסים לא נפלו.

בפרק הזמן שחלף מאז שילובו המבצעי של שפריר 2 ועד מלחמת יום הכיפורים נורו 35 טילים שהפילו 17 מטוסים, כלומר שיעור הצלחה של הטיל היה 48 אחוזים.
"הפתעת המלחמה" - שפריר 2 ב"יום הכיפורים"
בפתיחת מלחמת יום הכיפורים ב6- באוקטובר 1973 מנה סד"כ חיל-האוויר המצרי 600 מטוסי קרב, חיל-האוויר הסורי כלל 345 מטוסי קרב, ואילו סד"כ חיל-האוויר הישראלי כלל ערב המלחמה 391 מטוסי קרב, מתוכם 76 מטוסי שחק ונשר שנשאו טילי שפריר 2 והיו ערוכים בארבע טייסות: "הקרב הראשונה", "הצרעה", "הסילון הראשונה" ו"עוף החול". ברשות חיל-האוויר היו עם פתיחת המלחמה קצת למעלה מ1,000- טילי אוויר-אוויר מארבעה סוגים: הטיל דקר (D9- AIM), הטיל גובלן (G9- AIM), הטיל שפריר 2 והטיל לביד (E7 -AIM).
מלחמה זאת אשר פרצה ללא כל התרעה מוקדמת הפתיעה את צה"ל שכן "כוחות היבשה והאוויר התכוננו למלחמה מסוימת, נלחמו מלחמה אחרת, ושתיהן שלא לפי התורה הקיימת", כפי שקבעה ועדת "אגרנט". השגת עליונות אווירית, משימתו העיקרית של חיל-האוויר, נדחקה הצידה, והחיל נאלץ להקצות גיחות סיוע רבות לכוחות היבשה מיד בתחילת המלחמה. לא אושרה תוכניתו של חיל-האוויר להנחית מכה מקדימה (מבצע "דוגמן"): לא הותקפו סוללות הטק"א, לא הותקפו שדות התעופה ולא הושמדו מטוסי חילות-אוויר ערב על הקרקע; בעקבות זאת התחוללו במלחמה קרבות אוויר רבים במיוחד, שבהם הופלו 277 מטוסים מצריים וסוריים. כמחציתם הופלו באמצעות טילי אוויר-אוויר. 176 טילי שפריר 2 שוגרו כנגד מטוסי האויב והופלו בהם 89 מטוסים. שיעור ההצלחה של טילי שפריר 2 היה אפוא 50.7 אחוזים מהשיגורים ו32.1- אחוזים מכלל ההפלות. לעומתם שוגרו 132 טילי דקר וגובלן שהפילו 52.5 מטוסים, שיעור הצלחה של 39.8 אחוזים ו18.9- אחוזים מכלל ההפלות; ושוגרו 12 טילי לביד שהפילו שלושה מטוסים, שיעור הצלחה של 25 אחוזים ו1.1- אחוזים מכלל ההפלות.
שפריר 2 היה אפוא הטיל המוצלח ביותר מבין אלה שהפעיל חיל-האוויר במלחמת יום הכיפורים. מפקד חיל-האוויר אלוף דוד עברי העריך לימים כי "אחוזי ההצלחה הגדולים של שפריר 2 נבעו לא רק מאמינותו הטובה של הטיל, אלא גם מתפעול נכון ומאימון אינדוקטרינרי להקפיד על מעטפת הירי. אלה הוקנו בעיקר בטייסות "הסילון הראשונה" ו"עוף החול", שהעדיפו לטוס עם שפריר 2 למרות משקלו והגרר הגדול יותר שלו". על ההערכה הרבה לכושרו המבצעי של שפריר 2 אפשר ללמוד גם מדברי מפקד טייסת "הצרעה" סא"ל יעקב גל:
הפתעת המלחמה לגבי הטייסת היו טילי השפריר. יתכן שאחוז ההפלות הגבוה שלהם נבע מעצם ההתמדה באימונים, ואכן הקפדנו לשגרם בנתונים, ולמרות זאת הם הפתיעו בכושר ההשמדה שלהם. פגעו גם בזוויות צידוד גבוהות (כאשר מטוסי האויב שברו אחרי שיגור). גם לגבי טווחי שיגור היתה הפתעה, הופלו מטוסים בטווחים של 1500 מטר בגובה נמוך ובמהירויות מעל 600 קשר. לגבי תותחים - אחוז ההפלות בתותחים עלה לקראת סוף המלחמה. הסיבה נעוצה אולי בכך שהקרבות היו יותר 'חמים והדוקים' והיו פחות מפגשים עם מטוסי תקיפה.
הישג מרשים זה ניכר במיוחד לאור העובדה שטייסת "הצרעה" נכנסה למלחמה כחצי שנה בלבד לאחר הקמתה מחדש כטייסת המפעילה מטוסי נשר, שצוותי האוויר והקרקע שלה צעירים מאוד וחסרי ניסיון קודם. אף מפקדה של טייסת "עוף החול", סא"ל מנחם שרון, אשר העדיף את טילי הדקר, הופתע לטובה מכושרו המבצעי של השפריר, כפי שהדברים באו לידי ביטוי בדבריו לימים:
השפריר היה יותר כבד ונראה קצת פחות טוב מהדקר, והרגשתי קצת לא נעים וניסיתי ללחוץ לקבל דקרים… אחר המלחמה אמרתי שאני מבקש סליחה על הערכה הזו לגבי הטיל… אמנם הוא כבד, אך כשהוא יוצא הוא פוגע, רואים אותו רץ כמו שד… השפריר הוכיח את עצמו בצורה בלתי רגילה במלחמה.

סיכום

שפריר 2 היה למעשה הראשון בטילי אוויר-אוויר מוצלחים מתוצרת ישראל. קודמו, שפריר 1, לא עמד בדרישות האפיון ונכשל בקרבות האויר, למעט שלוש הפלות של מטוסי מיג21-. לעומת זאת, שפריר 2 היה מוצלח ביותר הן מבחינת המהלך של הפיתוח והן מבחינת הפעלתו המבצעית בחיל-האוויר. מבחינות רבות אפשר לראות את פיתוח שפריר 2 כהמשכו הישיר של פיתוח שפריר 1. התכנון של שפריר 2 התבסס על אותם העקרונות שהנחו את הלל בר-לב בבואו לתכנן את שפריר 1. אולם בהעדר ידע מספיק בנושא פיתוח טילי אוויר-אוויר תכנונו הושתת על כמה הנחות יסוד מוטעות אשר הביאו לכישלונו כמערכת נשק. שפריר 1 תוכנן כטיל קטן מימדים אשר התבסס על פגיעה ישירה במטרה. מימדיו הכתיבו גודל מנוע בעל ביצועים דלים ורש"ק קטן מידי שבהתחלה אף תוכנן ללא מרעום קירבה. חוסר הידע ביחס לבעיית הגלגול המושרה ובעיות החיכוך הגס במערכת הניהוג אשר "תקעו" את ההגאים, גרמו לכך שהטיל לא היה מסוגל לפגוע במטרה. גם חוסר הידע בדבר עמידות נושא הטילים בהלם המכני שמתפתח כתוצאה מהשלכת המיכלים הנתיקים גרמו לכך, שבקרבות האוויר שהתפתחו עם הסורים בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים. טילי שפריר 1 נפלו מהנט"ל או יצאו מכלל שימוש בטרם נורו. נוסף על כך הערכתו של בר-לב שיהיה אפשר להשלים את הפיתוח תוך עשרה חודשים היתה בלתי-מציאותית לחלוטין. עם זאת, כל הישראלים שעסקו בפיתוח טילי אוויר-אוויר יודעים היטב כי לולא יוזמתו של בר-לב לא היתה מדינת ישראל מתחילה לפתח ולייצר אותם בשלב כה מוקדם.
איש לא צפה שהייצור יעורר בעיות מיוחדות במהלך הפיתוח, אולם התברר שדווקא התחום הזה השתבש והשיבושים השפיעו על מהלך הפיתוח של שפריר 2 ואף על מבנה התעשיות הביטחוניות בארץ. רפא"ל הוקמה ב1958- בתור מעבדה לאומית לפיתוח, ואילו הייצור נועד למפעלים ביטחוניים אחרים. ראשי המערכת חתרו למנוע התרכזות יתרה של הפיתוח והייצור הביטחוני בגוף אחד. הם חששו מניצול-לרעה של מעמד בלעדי כה חזק וביקשו לטפח תחרות בין יצרנים שונים סביב מחירים ומועדי אספקה. אולם תע"ש לא הצליחה להתמודד עם ייצור חלקיו המורכבים של הטיל וכישלונה שיבש את תוכניותיהם של ראשי המערכת. שיבושי הייצור עיכבו את הכנסתו של שפריר 2 לשירות מבצעי ולפיכך רפא"ל נטלה על עצמה את המשימה, תחילה בתור קבלנית משנה של תע"ש ואחר-כך בתור קבלנית ראשית.
שפריר 2 ענה על הציפיות שתלו בו בזמן פיתוחו. הוא עמד כמעט בכל דרישות האפיון והיה סיפור הצלחה מבצעי מרשים. 106 מטוסי אויב הופלו באמצעותו. עם זאת, מבחינה טכנולוגית שפריר 2 איחר את זמנו, שכן הוא היה בעצם המוצר שהמפתחים ביקשו ליצור בבואם לתכנן את שפריר 1. כאמור, בפיתוחו לא יושמו בו טכנולוגיות חדישות שלא היו מוכרות בזמן תכנונו של שפריר 1.
אחר מעשה התברר כי השיקולים המבצעיים להחלטה בדבר השימוש בראש הביות של שפריר 1 ובמרעום הקרבה האלקטרואופטי שלו היו נכונים. טכנולוגיות חדישות, כמו ראש ביות מקורר ומרעום קרבה אלקטרומגנטי, לא היו זמינות באותה עת בארץ. היה צורך לפתחן מבראשית, במקביל לפיתוח הטיל. ניסיון כזה היה עלול להכשיל את הפרוייקט כולו, ולכן הוחלט להסתפק בפיתוח טיל בעל יכולת יירוט בגזרה אחורית בלבד. אולם כאשר הוחל לפתח את הטיל שפריר 2 בשנת 1963, האמריקנים כבר החלו לייצר את הטיל דקר, שהיה בעל ראש ביות מקורר ובעל מרעום קרבה אלקטרומגנטי ולכן היה אפשר לשגרו בגזרות רחבות יותר. ואכן עוד קודם לסיום פיתוחו המוצלח של שפריר 2 היה ברור שיש לגשת לפיתוח של דור הטילים הבא - טילי "פיתון 3". אף-על-פי-כן, ראוי לזכור כי הטיל שפריר 2 לא נפל בהישגיו המבצעיים מהטילים האמריקניים המתקדמים יותר ממנו מבחינה טכנולוגית. לימים העריך מפקד חיל-האוויר האלוף דוד עברי כי אחוזי ההצלחה הגדולים של שפריר 2 נבעו לא רק מאמינותו הטובה של הטיל, אלא גם מתפעול נכון ומאימון אינדוקטרינרי להקפיד על מעטפת הירי. אלה הוקנו בעיקר בטייסות "הסילון הראשונה" ו"עוף החול", שהעדיפו לטוס עם שפריר 2 למרות משקלו והגרר הגדול שלו.

Menu

This is just a sample menu - edit it


arrow Home Page
arrow Last changes
arrow Forums
arrow FAQS
arrow ...